מסכת עירובין, פרק א, שיעור 9

כפי שהתבאר לעיל, אחד האופנים להתיר את המבוי בטלטול הוא על ידי הנחת 'קורה' על פתחו. פוסק הרי"ף את ההלכה באופן המובא בגמרא: וְהֵיכָא – ובמקום שֶׁלא הניח את הקורה על גבי עובי הכתלים של המבוי עצמו, אלא נָּעַץ שְׁתֵּי יְתֵידוֹת בִּשְׁתֵּי כָּתְלֵי המָבוֹי החיצוניים, באויר רשות הרבים, וְהִנִּיחַ את הַקּוֹרָה עֲלֵיהֶם, ונמצא שהקורה מונחת באויר רשות הרבים, וצמודה לכתלי המבוי, לֹא מְהַנְיָא וְלֹא מִידֵי – אין קורה זו מועילה כלל, דְּבָעִינָן – כיון שיש צורך שתהא הקוֹרָה עַל גַּבֵּי מָבוֹי, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים באופן זה.

כפי שהתבאר לעיל, עובי הלחי צריך להיות שונה מעובי כותל המבוי, כדי שיהיה ניכר שהעמדתו היא לשם לחי, ואינו חלק מכותל המבוי. הגמרא דנה עתה לאיזה כיוון צריך לפנות עובי הלחי, שעל ידו ניכר השינוי: אִיתְּמַר – נשנו דינים אלו בבית המדרש, לחי העומד בפתח המבוי, באופן שנִרְאָה מִבִּפְנִים – עובי הלחי בולט כלפי חלל המבוי, והמהלך במבוי מבחין שיש שינוי בעובי הכותל, וניכר לו שזהו 'לחי', וְשָׁוֶה מִבַּחוּץ – ומסתיים הלחי בשוה עם כותל המבוי, כך שהעומד מבחוץ אינו מבחין בשינוי, כיון שנראה לו שהעובי של הלחי הוא חלק מעובי כותל המבוי, נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי – מועיל להיחשב כלחי, ומתיר את המבוי, כיון שעיקר ההיכר מיועד לבני המבוי, שלא יטלטלו לרשות הרבים, אך ההולכים ברשות הרבים אינם צריכים היכר, שהרי בין כך אינם מטלטלים שם דבר. ואם הלחי נִרְאָה מִבַּחוּץ – עובי הלחי בולט כלפי חוץ, לצד רשות הרבים או הכרמלית, והמהלך בחוץ מבחין שיש שינוי בין עובי הלחי לבין עובי כותל המבוי, וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים – אך מבפנים מסתיים עובי הלחי עם עובי הכותל, ואין ניכר שם שיש שינוי במקום הלחי, רַבִּי חִיָיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי נחלקו בדבר, חַד – אחד מהם אָמַר, נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי, כיון שעל ידי היכר זה לא יחשדו ההולכים ברשות הרבים בבני המבוי שהם מטלטלים שלא כדין, כיון שניכר להם שיש לחי, ואין חוששים שבני המבוי יטלטלו לרשות הרבים, כיון שכשהם יוצאים לרשות הרבים הם מבחינים בלחי, ויודעים שאסור לטלטל. וְחַד מהם אָמַר, אֵינוֹ נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי, כיון שאין בו היכר לבני המבוי. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שאף באופן זה, שנראה רק מבחוץ ולא מבפנים, נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי, ומתיר את המבוי בטלטול.

כפי שהתבאר במשנה לעיל, מבוי שפתחו רחב יותר מעשר אמות אינו מוכשר בהעמדת לחי או קורה, אלא ב'צורת הפתח'. הגמרא מבארת עתה כיצד ניתן להתיר מבוי כזה אף ללא עשיית צורת הפתח: מָבוֹי שֶׁהוּא [-שפתחו] רָחָב עֶשְׂרִים אַמָּה, אַבַּיֵּי אָמַר, עוֹשֶׂה פַּס – בונה כותל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, בְּמֶשֶׁךְ – באורך אַרְבַּע אַמּוֹת, שזהו אורך מבוי הקטן ביותר, וּמַעֲמִידוֹ לְאוֹרְכּוֹ שֶׁל מָבוֹי, בְּאֶמְצַע הפתח, ואותו כותל מחלק את המבוי לשני מבואות, שפתחו של כל אחד פחות מעשר אמות, וניתר כל אחד מהם על ידי לחי או קורה [ואף שפנים המבוי רחב עשרים אמה, אין בכך חסרון, כיון שרק על פתח המבוי יש צורך שלא יהא יותר מעשר אמות, כיון שעיקר דין לחי וקורה הם בפתח].

אִי נַמֵי – אופן נוסף שעל ידו אפשר להכשיר מבוי זה, עָבֵיד – עושה כִּדבריו דְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר, מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, ואינו ניתר בלחי או קורה, יכול למעט את הפתח באופן כזה, מַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת מצדו האחד של המבוי, וְעוֹשֶׂה פַּס ברוחב שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, ואותם שתי אמות ריקות נחשבות כסתומות מדין 'עומד מרובה על הפרוץ', ויחד עם הפס של שלש אמות נחשב שיש חמש אמות גדורות, ונמצא שפתח המבוי פחות מעשר אמות. וְהֵיכָא – ובאופן דְּהמבוי רָחָב עֶשְׂרִים אַמָּה, עָבֵיד הָכִי מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא – עושה כן משני הצדדים, שמניח מכל צד שתי אמות ריקות ובונה פס של שלש אמות, ונמצא שמכל צד התמעט המבוי בחמש אמות, ונשאר פתחו פחות מעשר אמות. ואותם עשר אמות מותרות בלחי וקורה.

מקשה הגמרא, כיון שההיכר של הלחי והקורה הם רק בפתח הגדול האמצעי, וְלֵיחוּשׁ – הרי יש לנו לחשוש דִּילְמָא שָׁבִיק פִּתְחָא רַבָּהּ – שמא יניח האדם את הפתח הגדול, וְעַיֵּיל בְּפִתְחָא זוּטָא – ויכנס בפתח הקטן, של אותם שתי אמות שבצדדים, וממילא יבטל שם 'פתח' מפתחו הגדול של המבוי, וכיון שאין עליו שם פתח אינו ניתר בלחי וקורה, נמצא מבוי זה עומד בלא תיקון. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר מַתְנָה, חֲזָקָה – מוחזק וברור הדבר, שאֵין אָדָם מֵנִיחַ פֶּתַח גָּדוֹל, וְיוֹצֵא וְנִכְנַס בְּפֶתַח קָטָן.