מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 35

ממשיכה הגמרא ומקשה, וְאֶלָּא, לפי דבריך, שאסור להניח עירוב מהיום הראשון ליום השני משום איסור 'הכנה', איך יבואר הָא [-דין זה] דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, עֵרֵב בְּרַגְלָיו בַּיום הרִאשׁוֹן – הלך בעצמו לקנות שביתה בבין השמשות של היום הראשון, מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּיום השֵּׁנִי במקום שירצה. עֵרֵב בְּהנחת פַת בַּיום הרִאשׁוֹן, מְעָרֵב בְּפַת בַּיום השֵּׁנִי. וסברה הגמרא שכשמהלך ברגליו צריך לומר בפירוש שתהא שביתתו במקום זה, וכיון שההליכה למקום העירוב לצורך היום השני, ואמירת 'כאן תהא שביתתי', נעשית ביום הראשון קודם בין השמשות, אם כן קשה, הָא קָא – הרי נמצא שהוא מֵכִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת [אבל לא הוקשה לגמרא מעירוב בפת, כיון ששם אין צורך באמירה, אלא יכול להלך בשתיקה ולהניח שם את עירובו, שהרי כבר קרא לפת זו בשם 'עירוב' מאתמול, וכמו שיבואר להלן, והרי התבאר שתחילת היום השני קונה את העירוב, ולא סוף היום הראשון, ונמצא שאין כאן כל הכנה מיום אחד ליום אחר].

מתרצת הגמרא, מִי סָבְרַת דְּאָזֵיל וְאָמַר מִידִי – וכי סבור אתה שכוונת רב יהודה היא שילך ביום הראשון ויאמר שהוא קונה שביתה במקום זה, אין הדבר כן, אלא כוונתו דְאָזֵיל וְשָׁתֵיק וְקָאִים – שהולך ושותק ושוהה באותו מקום שרצונו לקנות בו עירוב, וְאַף עַל גַב דְּלֹא אָמַר מִידִי – ואף שלא אמר כלום, כֵּיוָן דְּאִי בָּעִי מָצֵי אָמַר – כיון שאם היה רוצה היה יכול לומר שקונה כאן שביתתו, כְּמַאן דְּאָמַר דָּמִי – הרי הוא נחשב כמי שאמר זאת בפירוש, וקונה שביתה. [ולהלן תביא הגמרא את כל מימרתו של רב יהודה, ותבאר אותה].

ממשיכה הגמרא ומקשה, מה בכך שאינו אומר כלום אלא מהלך בשתיקה, וְהָא דְּתַנְיָא – והרי קשה על כך ממה ששנינו בברייתא, לֹא יֵלֵךְ אָדָם בשבת לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כדי לֵידַע מָה הִיא צְרִיכָה, כַּיּוֹצֵא בוֹ – איסור דומה לכך, לֹא יְטַיֵּל אָדָם עַל פֶּתַח מְדִינָה, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ מִיָּד עם צאת השבת, הרי שאסור אפילו להלך בשבת ללא דיבור, אם עושה כן לצורך חול, והיאך כאן התירו לו להלך ברגליו ביום טוב לצורך קניית עירוב של שבת.

מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא מִדִּי – אין זו קושיא כלל, דְּהָתָם – שהרי שם, במהלך בשדהו או על פתח המדינה, מוּכְחָא מִילְּתָא – מוכח הדבר מתוך מעשיו שכוונתו לראות את צרכי השדה, או כדי להכנס למרחץ, ובאופן זה אסרו. אבל הָכָא – כאן, באופן שהולך ברגליו לקנות עירוב, לֹא מוּכְחָא מִילְּתָא – אין ניכר מתוך מעשיו למה כוונתו, דְּאִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא – שאם הוא תלמיד חכם, אָמְרֵי – הרואים אותו יאמרו בליבם, שְׁמַעְתֵּיהּ מְשַׁכְתֵּיהּ – מתוך שהוא שקוע בתלמודו, נמשך והלך עד לכאן. וְאִי עַם הָאָרֶץ הוּא, אָמְרֵי – יאמרו הרואים אותו, חַמְרָא אִירְכַס לֵיהּ – חמורו אבד לו, והוא מחפשו [והדבר מותר בשבת], וכיון שאין ניכר שהליכתו היא כדי לקנות לו שביתה ולערב עירובי תחומין, הדבר מותר.

גּוּפָא – גוף דברי רב יהודה כך הם, אָמַר רַב יְהוּדָה, יום טוב ושבת הסמוכים זה לזה, ועֵרֵב בְּרַגְלָיו בַּיום הרִאשׁוֹן, אין העירוב מועיל ליום השני, כיון שיתכן ששתי קדושות הן, וחוזר ומְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּיום השֵּׁנִי [אבל לא יערב בפת ביום השני, ומהטעם שיבואר להלן]. ואם עֵרֵב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן, מְעָרֵב בְּפַת אף בַּשֵּׁנִי. עֵרֵב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן, אם נאכלה הפת ואינו יכול לסמוך עליה לשני, מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי. אך אם עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן, אֵין מְעָרֵב בְּפַת בַּשֵּׁנִי, והטעם לכך, לפי שֶׁאֵין מֵעָרְבִין בִּתְחִלָּה בְּפַת, כיון שצריך לקרוא לה שם 'עירוב' מבעוד יום, והרי זו הכנה מיום טוב לשבת. מוסיפה הגמרא, ומה שאמר רב יהודה שאם עֵרֵב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן, מְעָרֵב בְּפַת בַּשֵּׁנִי, אָמַר על כך שְׁמוּאֵל, וְדווקא בְאוֹתָהּ הַפַּת, שכבר נקרא עליה שם עירוב, ואינו צריך לומר כלום, אבל אם אבדה הפת, אינו מערב בפת חדשה, אלא ברגליו בלבד, וכמו שהתבאר.