מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 49

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: יש להקדים, שהעיר 'מברכתא' והעיר 'מחוזא' שבבבל היו רחוקות זו מזו יותר מתחום שבת, וניתן היה להלך מעיר לעיר בשבת וביום טוב רק על ידי הנחת עירוב תחומין. הַנְהוּ דִיכְרֵי דְאָתוּ לִמְבָרַכְתָא בְּיוֹמָא טָבָא – מעשה שהובאו אֵילִים לעיר 'מברכתא' ביום טוב על ידי גויים, ממרחק שהוא גדול מתחום שבת [ולהלן יבואר מה נפקא מינה מפרט זה], שָׁרָא לְהוּ רָבָא – התיר להם רבא לִבְנֵי העיר מְחוֹזָא, דְאָתוּ לְהוּ לִמְבָרַכְתָא – שהלכו ביום טוב לעיר מברכתא עַל יְדֵי עֵירוּב תחומין, לְמִזְבַּן מִינַיְיהוּ – לקנות אֵלִים אלו, וּלְמֵיזַל בְּהוּ לִמְחוֹזָא – ולהלך עמהם לעיר מחוזא, והחידוש הוא שאף שאילים אלו באו מחוץ לתחום, ובבין השמשות לא היו שייכים לישראלים שעשו עירובי תחומין [הגם שבני מחוזא עצמם עשו עירוב תחומין, ומכח זה הותר להם להלך ביום טוב למברכתא ולחזור למחוזא, הרי לא היו האילים שייכים להם בכניסת יום טוב, וממילא העירוב שעשו לא הועיל לאותם אילים], מכל מקום התיר להם רבא להוליכם מחוץ לתחום.

אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לְרָבָא, מַאי דַעְתֵּיך – מדוע אתה סובר שהדבר מותר, הרי ודאי סברתך היא מחמת מימרא זו, דְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חֶפְצֵי הַנָּכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה, וְקשה על כך, הָאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, חֶפְצֵי הַנָּכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, גְזֵירָה בְּעָלִים דְנָכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְיִשְׂרָאֵל, וכמו שהובא לעיל, וַהרי במקום שנחלקו שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, ויש לפסוק כדבריו שאסור להוליך חוץ לתחום חפצי נכרים. הָדַר אָמַר רָבָא – חזר רבא ושינה את הוראותו, ואסר על בני מחוזא להביא את האילים הללו למחוזא, ואמר, לִזְבּוּנִינְהוּ בְּנֵי מְבָרַכְתָא – יקנו אותם רק בני העיר מברכתא, ואף שבאו אותם אילים מחוץ לתחום שבת של מברכתא, כיון דִלְדִידְהוּ כּוּלָה מְבָרַכְתָא כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דַמְיָא – שלגביהם כל העיר נחשבת כארבע אמות, וכפי ששנינו במשנה לעיל, שאם הוציאו גויים את האדם בעל כרחו והניחוהו בעיר אחרת, מהלך בכל אותה העיר [והיינו כרבן גמליאל שאמר כן לגבי דיר וסהר, והוא הדין לעיר, והלכה כמותו], ואף כאן שהביאו גויים את האילים מחוץ לתחום והניחום בעיר מברכתא, מותרים בטלטול בכל אותה העיר.

תָּנִי רַבִּי חִיָּיא – שנה רבי חייא ברייתא זו, 'חֶרֶם' שֶׁבֵּין תְּחוּמֵי שַׁבָּת, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּש 'חֶרֶם', כְּמוֹ חָרִיץ מָלֵא מַיִם [ומכונה 'חרם' על שם שפורסים שם מצודות דגים, הקרויים 'חרמים'], וְהוּא עובר לאורכו בֵּין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, ש'תחום שבת' של עיר אחת מסתיים באמצעו, ו'תחום שבת' של עיר שניה מסתיים גם הוא באמצעו, וכיון ששביתת כל דבר לענין תחום שבת נקבע בבין השמשות, נמצא שהמים שהיו בחצי הנהר הסמוך לעיר האחת, קנו שביתתם שם, והמים שהיו בחצי השני קבעו שביתתם שם, ואם כן הבא מעיר אחת לשאוב ממנו מים, שואב מים שחלקם מחוץ לתחום עבורו, ואסורים עליו בטלטול, וכן הוא לגבי בני העיר האחרת, ולכן צְרִיכָה מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ באמצעו, במקום שמסתיים תחום שבת לשני הצדדים, שלא יתערבו המים, כדי לְהַתִּיר חֶצְיוֹ לִתְּחוּם זֶה, וְחֶצְיוֹ לִתְּחוּם זֶה, אבל מחיצה של קנים וכדומה לא תועיל, כיון שהמים חוזרים ומתערבים.

מְחַיֵּך עָלֵיהּ – שָׂחַק על דין זה רַבִּי יוֹסִי בַּר חַנִינָא. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא מְחַיֵּך עָלֵיהּ – מדוע שָׂחַק על כך רבי יוסי בר חנינא, ומבארת, מִשׁוּם דְקַל הוּא – קולא היא שֶׁהֵקֵלוּ חַכָמִים בְּמַיִם, שאין צורך במחיצה המפסיקה את המים ממש, אלא די בהיכר. כִדְבָּעָא רַבִּי טַבְלָא מֵרַב – וכפי ששאל רבי טבלא את רב, מְחִיצָה תְּלוּיָה באויר, ואינה מגיעה עד הארץ, מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָה, כלומר, בית ישן שנחרב, וחציו התחתון של אחד הכתלים נשברה לגמרי, ונשאר החלק העליון של הכותל בלבד, האם נחשב הוא כמחיצה המחשיבה את החורבה כרשות היחיד. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם, שאף שאין המחיצה מגיעה עד קרקעית הנהר, והמים עוברים מצד לצד, מותר לשאוב בצד שבתוך תחום שבת, כיון דְקַל הוּא שֶׁהֵקֵלוּ חַכָמִים בְּמַיִם, הִלְכָּך – וכיון שהקילו במים, אַפִילוּ מְחִיצָה שֶׁל קָנִים מוּתֶּרֶת, שהרי אין חילוק אם עוברים המים מתחת המחיצה או מעליה.