מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 50

שנינו במשנה, 'מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשכה וכו', וַחַכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בִּלְבַד'. הגמרא מבררת עתה מנין יש ללמוד שאדם שלא קנה שביתה כלל רשאי להלך ארבע אמות. שואלת הגמרא, הַנֵי אַרְבַּע אַמּוֹת הֵיכָן כְּתִיבָן – היכן נאמר בתורה שיש לאדם ארבע אמות בכל מקום שהוא נמצא, אף שאין זה מקום שביתתו, או שלא קנה שביתה כלל. משיבה הגמרא, כִּדְתַּנְיָא – כפי ששנינו בברייתא, נאמר בפסוק 'שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו' (שמות טז, כט), יש ללמוד מכאן שרשאי האדם להלך כְּשיעור 'תַּחְתָּיו', וְכַמָּה הוא שיעור תַּחְתָּיו, גוּפוֹ שָׁלֹש אַמּוֹת, וְאַמָּה נוספת כְּדֵי לְפַשֵׁט – להושיט ולמתוח יָדָיו וְרַגְלָיו, הרי שיש לו רשות להלך ארבע אמות, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, גוּפוֹ שָׁלֹש אַמּוֹת, וְאַמָּה נוספת כְּדֵי לִיטוֹל חֵפֶץ מִתַּחַת מְרַאַשׁוֹתָיו – מקום הנחת ראשו, וּמַנִּיח את אותו החפץ תַּחַת מַרְגְלוֹתָיו – מקום הנחת רגליו, וְכן כדי ליטול חפץ מִתַּחַת מַרְגְלוֹתָיו, וּמַנִּיח תַּחַת מְרַאַשׁוֹתָיו. מבררת הגמרא, כיון שבין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה השיעור הוא ארבע אמות, אם כן מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק בין דבריהם לענין הדין. משיבה הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק הוא בדין אַרְבַּע אַמּוֹת מְצוּמְצָמוֹת, דְרַבִּי מֵאִיר סָבַר שיש לאדם ארבע אמות מְצוּמְצָמוֹת בלבד, שזהו שיעור הושטת ידיו ורגליו. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, יש לאדם ארבע אמות מְרוּוָחוֹת, שיוכל להושיט ידיו וליטול חפץ.

מוסיפה הגמרא, וְהַנֵי – ואותם אַרְבַּע אַמּוֹת שיש לאדם, בְּאַמָּה דִידֵיהּ יַהַבִינָן לֵיהּ – מודדים אותה באמת היד שלו, הגדול פי גודלו והקטן לפי קוטנו. וְאִי קַשְׁיָא לָך – ואם תקשה, אַמַּאי לֹא תָּנֵי לָהּ – מדוע לא שנו דין זה בברייתא, לגַבֵּי 'יֵש דברים שֶׁאָמְרוּ הַכֹּל לְפִי מַה שֶׁהוּא אָדָם', שם מנויים דברים שאין להם מידה קבועה, אלא כל אחד מודד בגופו [כגון קומץ מנחה ומלא חפניים קטורת, שכל כהן מודד בידו], היינו מִשוּם דְלֹא פְּסִיקָא לֵיהּ – כיון שהדין כאן אינו מוחלט, שמודדים באמת ידו של האדם, דְאִיכָּא נַנָס בְּאֵיבָרָיו – שהרי יש אדם שאמת ידו קטנה ואילו גופו בינוני, דְלֹא הַוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת דִידֵיהּ – שאין בארבע 'אמות' לפי מידת אמת ידו כְּשיעור 'תַּחְתָּיו', לפי שידו קטנה וגופו בינוני, וּבָעֵינָן לְמֵיתַּן לֵיהּ – ואנו צריכים לתת לו אַרְבַּע אַמּוֹת בְּשיעור אַרְבַּע אַמּוֹת דְעָלְמָא – של סתם בני אדם. אבל בסתם אדם משערים ארבע אמות כפי אמת ידו.

אופנים שאסור לאדם לצאת חוץ לארבע אמותיו. משנתנו דנה באופנים שונים השייכים בדין זה: הָיוּ שְׁנַיִם – היו שני בני אדם עומדים, באופן שכל אחד רשאי להלך ארבע אמות בלבד, והיה ביניהם מרחק של שש אמות, נמצא שמִקְצָת ארבע אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה מובלעות בְּתוֹך ארבע אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, וּמִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בִּקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, שהרי יש שתי אמות שמותרות לשניהם, מְבִיאִין – כל אחד מהם מביא מאכלים למקום המשותף ביניהם, וְאוֹכְלִים יחד בְּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹך אותן שתי אמות שהן גם שֶׁלּוֹ לְתוֹך שתי אמות שהן רק שֶׁל חַבֵירוֹ.

וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה בני אדם, בזה אחר זה, וְאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּנְתַּיִם, כלומר, ששתי אמות של האמצעי מובלעות בשל ראשון, ושתי אמות נוספות של האמצעי מובלעות בשל האחרון, הוּא – האמצעי מוּתָּר עִמָהֶן, עם כל אחד מהם בשתי האמות המשותפות להם, וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ, באותן מקומות, ואין חוששים שמא יעביר הראשון חפצים למקומו של האמצעי, והלה יטעה ויעבירם למקומו של האחרון [וחפציו של האדם אסורים בטלטול למקום שהוא עצמו אינו רשאי להלך לשם], וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אַסוּרִין זֶה עִם זֶה, שהרי אין להם מקום משותף.

עתה מביאה המשנה את דברי רבי שמעון, הבא להוכיח מהלכה זו שיש לפסוק כדבריו במחלוקת דומה: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמַה הַדָבָר דוֹמֶה, לְשָׁלֹש חַצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וְשלשתן פְּתוּחוֹת גם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שאם עֵירְבוּ שְׁתַּיִם [הַחִיצוֹנוֹת] עירובי חצרות עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מוּתֶּרֶת עִמָהֶן, וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָה, וְאף ששְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אַסוּרוֹת בטלטול זוֹ עִם זוֹ, ואין חוששים שמא יעבירו חפצים מהחצר הראשונה לחצר האחרונה דרך האמצעית, והיינו שלא כדברי חכמים, הסוברים להלן שבאופן זה של שלש חצרות אסור אף לטלטל לאמצעית וממנה, וטעמם, כיון שבחצרות יש בני אדם רבים וחפצים רבים, ומצוי שיטעו ויעבירו חפצים של בני החצר הראשונה לחצר האחרונה, אבל בשלשה בני אדם היושבים סמוכים זה לזה, ואין אחד מהם יכול לצאת מארבע אמותיו, לא חששו שיטעו בכך.