מסכת עירובין, פרק ה, משנה ז

משנה ח: אַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר קְטַנָּה, וְאֵין אַנְשֵׁי עִיר קְטַנָּה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר גְּדוֹלָה. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה בְעִיר גְּדוֹלָה וְנָתַן אֶת עֵרוּבוֹ בְעִיר קְטַנָּה, בְּעִיר קְטַנָּה וְנָתַן אֶת עֵרוּבוֹ בְעִיר גְּדוֹלָה, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין לוֹ אֶלָּא מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה:

משנתנו מבארת את דינם של בני אדם ההולכים מעיר לעיר בשבת, האם העיר השניה נמדדת כחלק מתחום שבת, או שנחשבת כולה כארבע אמות: אַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה, הסמוכים לעיר קטנה, המובלעת כולה בתוך אלפיים אמה, מְהַלְּכִין אֶת כָּל העִיר הקְטַנָּה ואינם מחשיבים אותה במדידת תחום שבת, אלא כולה כארבע אמות, ומונים את המשך האלפיים אמה ממנה והלאה. וְאֵין אַנְשֵׁי עִיר קְטַנָּה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר גְּדוֹלָה – אבל אנשי עיר קטנה הסמוכים לעיר גדולה צריכים למדוד אף בתוך העיר הגדולה את תחום שבת שלהם, ובמקום שכלו אלפיים אמה אינם רשאים ללכת הלאה.

אמנם, חילוק זה בין עיר קטנה לעיר גדולה הוא רק כאשר שבת האדם בעירו, אבל אם הניח עירובי תחומין בעיר השניה אין הדבר כן, כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה בְּעִיר גְּדוֹלָה, וְנָתַן אֶת עֵירוּבוֹ בְּעִיר קְטַנָּה, או מי שהיה בְּעִיר קְטַנָּה, וְנָתַן אֶת עֵירוּבוֹ בְּעִיר גְּדוֹלָה, הרי קנה שביתתו בעיר שבה הניח את העירוב, ודינו כאנשי אותה העיר, ומְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אף הנותן עירובו בתוך העיר, אֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה, ואינו מהלך את כל העיר וחוצה לה אלפיים אמה, כדברי חכמים.