מסכת עירובין, פרק ה, משנה ט

משנה ט: אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּנוֹתֵן עֵרוּבוֹ בַמְּעָרָה, שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיוּרִין, אֲבָל יֶשׁ בָּהּ דִּיוּרִין מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא קַל תּוֹכָהּ מֵעַל גַּבָּהּ. וְלַמּוֹדֵד שֶׁאָמְרוּ נוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם, שֶׁאֲפִלּוּ סוֹף מִדָּתוֹ כָּלֶה בַמְּעֳרָה:

כפי שהתבאר במשנה הקודמת, דעת רבי עקיבא שהמניח את עירובו בתוך העיר, יש לו רק אלפיים אמה לכל צד ממקום העירוב, ולא יותר. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא לחכמים, כראיה לדבריו, וכי אִי אַתֶּם מוֹדִים לִּי בְּאדם הנוֹתֵן את עֵירוּבוֹ בִּמְעָרָה, שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה, ואינו מהלך את כל המערה וחוצה לה אלפיים אמה נוספות. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֵימָתַי – באיזה אופן אנו מודים לדבריך שהעירוב הניתן במערה מתיר רק אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב, בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיּוֹרִין – באופן שאין בני אדם דרים במערה זו, ולכך דינו כמניח עירובו בשדה, שמהלך רק אלפיים אמה לכל רוח, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ דִּיּוֹרִין – אם בני אדם דרים במערה זו, מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ, וּבנוסף לכך מהלך חוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא לדעת חכמים, קַל תּוֹכָהּ מֵעַל גַּבָּה – המניח את העירוב בתוך מערה שיש בה דיורין יכול להלך למרחק גדול יותר מהמניח את עירובו על גב המערה, שהרי המניח על גבה מהלך רק אלפיים אמה לכל רוח, ואילו המניח בתוכה מהלך את כולה, ואלפיים אמה לכל רוח. וכיון שלדעת חכמים במערה שיש בה דיורין מהלך את כולה ואלפיים חוצה לה, הוא הדין במניח עירובו בתוך העיר, שמהלך את כל העיר, ועוד אלפיים אמה חוצה לה.

וְאמנם אף לדעת חכמים, לְמוֹדֵד – אדם שלא הניח עירוב תחומין, אלא הולך ומודד אלפיים אמה ממקום שביתתו, שֶׁאָמְרוּ חכמים שנוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם אמה, היינו בכל אופן שיהא, שֶׁאֲפִלּוּ אם סוֹף מִדָּתוֹ (-מדידת אלפיים אמה) כָּלֶה בִּמְּעָרָה – מסתיים באמצע מערה, אף שיש בה דיורין, אינו רשאי להמשיך להלך עוד, וכמו ששנינו ברישא לגבי אנשי עיר קטנה המהלכים לעיר גדולה, שאינם מהלכים את כולה, אלא עד מקום שמסתיימים שם אלפיים אמה.