מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 62

שנינו במשנה, 'הגיע להר, מבליעו וחוזר למידתו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לִתְחוּם', ולעיל התבאר שכוונת המשנה לחדש שאם אינו יכול למדוד את מקום ההר ממש, מתרחק למקום שכנגד ההר, ומודד שם, ועל זה אמרה המשנה שהיתר זה הוא בתנאי שלא יצא מחוץ לתחום. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מדוע אינו רשאי לצאת חוץ לתחום בעת המדידה, והרי אינו בא אלא למדוד את המרחק במקום שהוא בתוך התחום, ומה איכפת לנו שהמדידה נעשית כשהוא עומד מחוץ לתחום. מבארת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, גְּזֵירָה היא שגזרו חכמים, מחשש שֶׁמָּא יֹאמְרוּ 'מִדַּת תְּחוּמִין בָּאָה לְכָאן', ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִטְעוֹת אותם בני אדם הָרוֹאִין אותו מודד במקום שמחוץ לתחום, וְיֹאמְרוּ – יסברו בדעתם שמִדַּת תְּחוּמִין בָּאָה לְכָאן, כלומר שאף מקום זה הוא בתוך תחום שבת, ויבואו להלך שם בשבת.

שנינו במשנה, 'וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ וְכוּ', שמעתי שמקדרין בהרים'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד מְקַדֵּר. מבארת הגמרא, תָּאנָא – כך שנינו בברייתא, עומדים שני המודדים המחזיקים בחבל במעלה ההר, התַּחְתּוֹן מחזיק את החבל כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְהאדם העֶלְיוֹן מחזיק את החבל כְּנֶגֶד מַרְגְלוֹתָיו, כדי למעט את השיפוע.

אָמַר אַבַּיֵּי, נָקְטִינָן – כך מקובל בידינו לענין ההלכה, אֵין מְקַדְּרִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת, כדי למעט את ההפסד שנגרם מהמדידה באלכסון, שהרי בכל ארבע אמות משתכר הוא את ההפרש שבין המדידה עם החבל בקו ישר לבין המדידה באלכסון.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, אֵין מְקַדְּרִין – אין מודדים את השיפוע באופן שהתבאר במשנתנו, לֹא בִּמדידת תחום עָרֵי מִקְלָט, וְלֹא בְּמדידה לשם הבאת עֶגְלָה עֲרוּפָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל תּוֹרָה, ואין להקל בהם, אלא מודדים את כל השיפועים של ההרים והגאיות כאילו הם ישרים.

משנה

משנתנו מבארת מהו האופן הראוי למדוד תחום שבת, ומי הם הנאמנים לומר היכן הוא סוף התחום: אֵין מוֹדְדִין את אותם אלפיים אמה של תחום שבת אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה – ממקום שיש בו קרקע ישרה [ובגמרא יבואר].

רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר – אם מדד אותו אדם את תחום שבת משתי מקומות שונים באותו צד של העיר, וניכר לכל שמדידה אחת ארוכה יותר מחברתה, וכיון שצד העיר ישר צריכות שתי המדידות להסתיים בשוה, ובודאי היתה לו טעות באחת מהן, שׁוֹמְעִין לְמָקוֹם שֶׁרִבָּה – סומכים על מדידתו הארוכה יותר, ותולים שבמדידה השניה לא מתח את החבל היטב, ולכן מחשבים את שני המקומות לפי המדידה הארוכה.

רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד – אם מדדו את התחום שני בני אדם, והאחד אומר שהגיע התחום למקום מסוים, וחבירו אומר שהגיע למקום אחר, מועט יותר, שׁוֹמְעִין לַמַּרְבֶּה במרחק.

וְאם נמדד בעבר המרחק של תחום שבת לעיר, ואין ידוע עתה היכן הוא מקום סיום התחום, אֲפִלּוּ עֶבֶד כנעני וַאֲפִלּוּ שִׁפְחָה כנענית נֶאֱמָנִין לוֹמַר שהם ראו את מדידת האדם הממונה על כך, ועַד כָּאן הגיע תְּחוּם שַׁבָּת, כיון שֶׁבדיני עירובי תחומים, שתקנו שלא יצא אדם חוץ לאלפיים אמה לֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָבָר  לְהַחְמִיר, במקום שיש ספק, אֶלָּא לְהָקֵל [והיינו עד מרחק שנים עשר מיל, אך משם והלאה ההליכה משם אסורה מן התורה, כמבואר לעיל (סוף פרק ראשון)].

גמרא

שנינו במשנה, 'אין מודדים אלא מן המומחה'. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'מֻמְחֶה', מִלְּשׁוֹן 'וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה' (במדבר לד, יא), כְּלוֹמַר, שהמדידה צריכה להיעשות במָקוֹם שָׁוֶה וּמִישׁוֹר, ולא במקום שיש בו הרים וגאיות, אלא שאם התחיל למדוד והגיע למקום כזה, או שאין מקום אחר, בזה שייכים הדינים שהתבארו לעיל, כיצד מודדים את השיפוע.

שנינו במשנה, 'ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר, שומעים למקום שריבה'. תמהה הגמרא, משמע מלשון המשנה, ש'לַמָּקוֹם שֶׁרִבָּה', אִין – אכן שומעים לו, ואילו 'לַמָּקוֹם שֶׁמִּעֵט' לֹא – אין שומעים לו, והבינה הגמרא שכיון שאנו סבורים שמדידתו היתה בטעות, אין סומכים עליה כלל, ויש למדוד שוב באותו מקום, והרי לא יתכן לומר כן, שהרי בכלל מאתים מנה, והמדידה המועטת היא בודאי נכונה, והנידון הוא רק על המדידה המרובה (ריטב"א בדעת רש"י). מתרצת הגמרא, אֵימָא – כך יש לומר ולבאר את כוונת המשנה, ששומעים לו אַף – אפילו לַמָּקוֹם שֶׁרִבָּה בו, ואין חוששים שטעה שם, אלא תולים את הטעות במדידה המועטת.

עוד שנינו במשנה, 'רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד, שומעין למרבה', והבינה הגמרא שכוונת המשנה לאופן שאותו אדם מדד שתי מדידות, אחת מרובה ואחת מועטת, ולכן תמהה הגמרא, הַיְנוּ קָמַיְיתָא – הרי זהו הדין הראשון ששנינו במשנה, ששומעים למקום שריבה, ומדוע חזרה על כך המשנה שוב. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה בדין זה, אם רִבָּה אדם אֶחָד וּמִעֵט אדם אֶחָד, שלכל אחד יצאה מדידה שונה, שׁוֹמְעִים לְזֶה שֶׁרִבָּה.

אָמַר אַבַּיֵּי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַרְבֶּה יוֹתֵר מִמִּדַּת הָעִיר, כלומר, דין זה ששומעים לאדם שריבה היינו באופן שניתן לתלות את ההבדל ביניהם בכך שהאחד מדד את התחום כשלא היתה העיר מיושבת כל כך, וחבירו מדדה לאחר שהתיישבה, ומחמת כן יש ביניהם הבדל כשיעור כל שטח העיר כפי שהוא עתה, וַאֲלַכְסוֹנָהּ – ועוד יש להוסיף לכך את האפשרות שהממעט מדד אלפיים אמה ישרות, ולא ידע שיש למדוד את האלכסון של אלפיים אמה מרובעות, שהוא אלפיים חמש מאות שמונים אמה, והשני מדד כדין, באלכסון, ולכן הולכים אחר מדידתו. אך אם ההפרש ביניהם גדול יותר משיעור מידת העיר והאלכסון של אלפיים אמה, אין סומכים על מדידתו.