מסכת עירובין, פרק ו, משנה ז

משנה ז: הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵל אֶת רְשׁוּתוֹ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין בֶּחָצֵר, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:

הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, שיש לכל אחד בית בפני עצמו בחצר, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם, וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, ואין די בחלק שנתן אביהם לעירוב. לְפִיכָךְ, אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ לשאר בני החצר. מוסיפה המשנה, אֵימָתַי – באיזה אופן נאמר דין זה, שעל כל אחד מהאחים לתת חלקו בעירוב, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין בני החצר את עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, שאינו בית האב, אלא של אדם אחר מבני החצר, אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּב בָּא אֶצְלָן – אם העירוב מונח בבית האב, והדין הוא שהבית שמניחים בו את העירוב אינו צריך ליתן חלק בעירוב, וכיון שהבנים נוטלים מאכלם מבית האב אף הם נמשכים אחריו, ואינם צריכים ליתן חלק בעירוב, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוֹרִין בֶּחָצֵר – אין שכנים נוספים בחצר, מלבד האב ובניו, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב, כיון שכולם אוכלים משולחן אביהם, הרי כל החצר נחשבת כרשות אחת, וכמעורבת מאליה היא.