מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 68
הגמרא מבררת את ההלכה בענין המחלוקת שבמשנתנו, ומביאה שלשה אמוראים שפסקו כרבי אליעזר בן יעקב, שיהודי אחד רשאי להוציא ללא עירוב וללא שכירת מקום, ורק בשני יהודים הדרים עם גוי הצריכום חכמים לשכור רשות מהגוי, אלא שכל אחד מהאמוראים נקט לשון אחרת בענין זה, ולהלן יבוארו חילוקי הלשונות: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, 'הֲלָכָה' כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְרַב הוּנָא אָמַר, 'מִנְהָג' כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר 'נָהֲגוּ הָעָם' כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
מבאר הרי"ף את ההבדל בין שלש הלשונות שנקטו האמוראים בענין זה: גָּרְסִינָן בְּמסכת תַעֲנִית, בְּפֶרֶק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים (כו:), מַאן דְּאָמַר – מי שאומר לשון 'הֲלָכָה', כוונתו דדָּרְשִׁינַן לֵהּ בְּפִרְקֵיהּ – דורשים בציבור שכן היא ההלכה, ונוהגים כך לכתחילה. וּמַאן דְּאָמַר לשון 'מִנְהָג', מִדְרָשׁ לָא דָּרְשִׁינַן – אין דורשים כן ברבים, אֲבָל אוֹרוֹיֵי מוֹרִינָן – אך הבא לשאול כיצד לנהוג, מורים לו לנהוג כן. וּמַאן דְּאָמַר 'נָהֲגוּ', אֲפִילּוּ אוֹרוֹיֵי נָמִי לֹא מוֹרִינָן – אין מורים כן לבא לשאול כיצד לנהוג, וְרק אִי עֲבִיד – אם כבר עשה האדם מעשה כן, לֹא מְהַדְּרִינַן לְהוּ – אין מחזירים אותם לבטל את מעשיהם, אלא בדיעבד יש לפסוק כן.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וּבְהָא – ובנידון זה, של שכירת רשות מהגוי כשהוא דר עם יהודי אחד בחצר, הִלְכְתָא כְּמַאן דְּאָמַר – ההלכה היא כדעת האומר 'הֲלָכָה כרבי אליעזר בן יעקב', ויש לדרוש כן ברבים. והטעם לכך, דְּהָא – שהרי כך אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, שהיה רבו, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שיהודי הדר לבדו עם גוי בחצר רשאי להוציא ולהכניס אליה, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו דְּמִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב 'קַב וְנָקִי' – מועטה היא, אבל בכל מקום הלכה כמותו, מַהוּ לְאוֹרוֹיֵי בִּמְקוֹם רַבֵּיהּ – האם דין פשוט כזה מותר לתלמיד להורות במקום רבו, דְּהָא – שהרי דָּבָר בָּרוּר הוּא (שמותר) ואין זה נחשב כ'הוראה' של התלמיד, אלא כדבר הפשוט לכל. אָמַר רַב יוֹסֵף לאביי, כתשובה על שאלתו, אֲפִילּוּ שאלה פשוטה כמו 'בֵּיעֲתָא בְּכוּתְחָא' – ביצה גמורה שנמצאה במעי תרנגולת, האם מותר לאוכלה בחלב, או כיון שלא יצאה עדיין מגופה נחשבת היא כבשר העוף, שאסור לאוכלו בחלב, בְּעַאי מִינֵיהּ מֵרַב חִסְדָּא בִּשְׁנֵי דְּרַב הוּנָא – שאלתי את רב חסדא בזמן שרב הונא רבו היה חי, וְלֹא אוֹרִי לִי – ולא הסכים להורות לי, כיון שאסור לתלמיד להורות בפני רבו אפילו בדבר פשוט ביותר [ואף שבודאי ידע רב יוסף את התשובה, שאל זאת את רב חסדא כדי לדעת אם בדבר כזה יורה הלכה במקום רב הונא], אַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁמּוּתָּר, כִּי הַבֵּיצִים גְּמוּרוֹת אֵינָן מִין בָּשָׂר, ומכל מקום לא רצה להורות. ועל כל פנים מכך שנקט אביי כדוגמא לדין פשוט את דברי שמואל, שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב, מוכח שכן היא ההלכה, ומורים כן ברבים.
אגב דברי אביי ורב יוסף מביאה הגמרא מימרות נוספות בענין הוראת תלמיד בפני רבו: אָמַר רָבָא, וּלְאַפְרוּשֵׁי מֵאִיסּוּרָא – אם כוונת התלמיד אינה להורות הוראה בעלמא, אלא להפריש אדם ממעשה איסור על ידי שיאמר לו את ההלכה, אֲפִילּוּ בְּפָנָיו שַׁפִּיר דָּמֵי – רשאי לעשות כן אפילו בפני רבו ממש, אם רבו שותק.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רָבִינָא, הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – היה יושב לפני רב אשי, חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּקָא קָטַּר חַמְרָא בְּצִינִיתָא (דדקלא) בְּשַׁבָּת – ראה רבינא אדם אחד הקושר את חמורו לעץ דקל בשבת, רָמָא בֵּיהּ קָלָא – הרים עליו רבינא את קולו בגערה שלא יעשה כן, שהרי אסרו חכמים להשתמש באילן בשבת, שמא יעלה עליו ויתלוש ממנו, וְלָא אַשְׁגַּח – לא השגיח בו אותו אדם, והמשיך במלאכתו האסורה, אָמַר רבינא, לֶהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא – יהא אותו אדם בנידוי. לאחר מכן אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, כִּי הַאי גַּוְונָא – מעשה כזה שעשיתי, לנדות אדם בפניך, אם היה עושה כן תלמיד בפני רבו [אך לא שאל לגבי עצמו, כיון שלא היה תלמיד גמור של רב אשי, אלא תלמיד חבר (רבינו יהונתן)], מִי מִיּתְחָזֵי כִּי אֶפְקִירוּתָא – האם נחשב הדבר כהפקרות וזלזול ברבו, ויש איסור בדבר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי בלשון הפסוק במשלי (כא, ל) 'אֵין חָכְמָה וְאֵין עֵצָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד ה", ויש ללמוד מפסוק זה שבכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם, על ידי שיש מי שעובר עבירה, אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין זה: וְאָמַר רָבָא, בְּפָנָיו – תלמיד המורה הוראה בפני רבו, והיינו בתוך שלש פרסאות ממקום רבו [כשיעור מחנה ישראל במדבר], אָסוּר, וְחַיָּב מִיתָה בידי שמים. שֶׁלֹּא בְּפָנָיו ממש, בעוד רבו חי, אָסוּר לתלמיד להורות, וְאֵין חַיָּב מִיתָה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֹא מֵתוּ נדב ואביהוא בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. ומבארת הגמרא, מַאי דָּרוּשׁ – מה היתה ההוראה שהורו בפני משה, נאמר בפסוק (ויקרא א ז) 'וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ', ודרשו מלשון הפסוק שאַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ דּוֹלֶקֶת ויורדת למזבח מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה להוסיף ולְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט.
מביאה הגמרא מעשה נוסף: וְתַלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיָה מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, אָמַר לָהּ רבי אליעזר לְאִמָּא שָׁלוֹם, שהיתה אִשְׁתּוֹ, תְּמֵיהַנִי אִם יוֹצִיא זֶה (שבתו) [שְׁנָתוֹ] – אם יחיה עד סוף השנה, וְלֹא הוֹצִיא (שבתו) [שְׁנָתוֹ], ומת באותה שנה. אָמְרָה לוֹ אמא שלום אשתו, וְכִי נָבִיא אַתָּה, שידעת שימות באותה שנה. אָמַר לָהּ רבי אליעזר, לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מרבותי, כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, חַיָּב מִיתָה בידי שמים.
מובא בגמרא שעִירָא הַיָּאִירִי היה רבו של דוד המלך, וכל זמן שהיה חי לא היה דוד המלך מורה הוראה. אגב כך הביאה הגמרא מימרא נוספת בעניינו: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא, כָּל הַמְשַׁגֵּר כָּל מַתְּנוֹתָיו לְכֹהֵן אֶחָד, גּוֹרֵם רָעָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב' כ, כו) 'וְגַם עִירָא הַיָּאִירִי הָיָה כֹּהֵן לְדָוִד', ולשון הפסוק צריכה ביאור, וְכִי לְדָוִד בלבד הָיָה עירא כֹּהֵן, וּלְכוּלֵּי עָלְמָא לֹא – ולשאר בני אדם לא היה כהן, אֶלָּא כוונת הפסוק שֶׁהָיָה דוד מְשַׁגֵּר לוֹ, לעירא היאירי, את כָּל מַתְּנוֹתָיו – מתנות כהונה, וּכְתִיב – ונאמר בפסוק שאחריו (שם כא, א) 'וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים', כיון שמנע את המתנות משאר הכהנים ולא היה להם מהיכן להתפרנס.
(ספר יוחסין)
