מסכת עירובין, פרק ט, שיעור 108

משנה

חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה מצידה האחד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, ונפרצה כל המחיצה המפרידה בין החצר לרשות הרבים, או שנפרצה פירצה באורך עשר אמות, אף אם נשארו מחיצות מן הצדדים, הרי דין מקום המחיצה כדין רשות הרבים ממש, והַמַּכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָהּ, אוֹ המוציא מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, חַיָּב, כדין המוציא ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין דין החצר כרשות הרבים ממש, אלא ככרמלית, שאסור מדרבנן לטלטל אליה וממנה, ולכן הַמַּכְנִיס מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ המוציא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָהּ, פָּטוּר מן התורה, אבל הדבר אסור מדרבנן, מפני שֶׁהִיא כְּכַרְמְלִית.

גמרא

שנינו במשנה שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בדין חצר שנפרצה לרשות הרבים, האם דינה כרשות הרבים או ככרמלית. אַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא בביאור מחלוקתם, דִּבְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים קָא מִיפְלְגֵי – שמחלוקתם היא בדין המקומות שבצידי רשות הרבים, שזהו מקום השייך אמנם לרבים, אך בפועל אין רבים מהלכים שם, ורק כשיש אנשים רבים ברשות הרבים עצמה, נדחקים הם ונכנסים אף לצידי רשות הרבים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ [-הם דומים, נחשבים], וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, שצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ, אלא ככרמלית, וכיון שאף בחצר שנפרצה לרשות הרבים נכנסים לפעמים בני רשות הרבים למקום המחיצה שנפרצה, נחשב אותו מקום כ'צידי רשות הרבים', ושייכת בזה מחלוקתם, האם דינו כדין רשות הרבים או כדין כרמלית.

משנה

חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה באמצע השבת מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ – משני צדדיה לרשות הרבים [ובגמרא יבואר מהו גודל הפרצה, ובאילו 'שתי רוחות' מדובר], וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ בשבת מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתָיו לרשות הרבים, וְכֵן מָבוֹי שהתירוהו בטלטול מערב שבת על ידי הנחת לחי או קורה, שֶׁבאמצע השבת נִּיטְּלָה קוֹרָתוֹ אוֹ לְחָיָיו, מוּתָּרִין הם בטלטול לְאוֹתָהּ שַׁבָּת, כפי שהיו בכניסת השבת, וַאֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא – לשבתות הבאות, אם לא יתקנו את הפירצה, או את הלחיים והקורה. רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, אִם היו מוּתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת, היו מוּתָּרִין אף לֶעָתִיד לָבוֹא, וְאִם הם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא, ממילא אֲסוּרִין הם אף לְאוֹתָהּ שַׁבָּת, ובגמרא יבואר אם כוונת רבי יוסי לאסור גם בשבת זו או להתיר בשבתות הבאות.

גמרא

שנינו במשנה, חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכו'. מבררת הגמרא, בְּמַאי עָסְקִינַן – באיזה אופן עוסקת משנתנו, אִילֵימָא – אם תאמר שנפרצה החצר בְּאורך עֶשֶׂר אמות או פחות, אם כן קשה, מַאי שְׁנָא – במה שונה האופן שנפרצה החצר מֵרוּחַ אַחַת, דְּשָׁרֵי – שמותר לטלטל בה, דְּאַמְרִינָן – כיון שאנו אומרים פִּיתְחָא הוּא – שפירצה זו נחשבת כ'פתח' בלבד, ואינה אוסרת את הטלטול, אם כן מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתָיו נַמִּי – גם כשנפרצה החצר משתי צדדיה, לֵימָא פִּיתְחָא הוּא – נאמר שאין אלו אלא פתחים, ואינם אוסרים את הטלטול. ממשיכה הגמרא ומבררת, וְאֶלָּא אם תרצה לומר שמדובר באופן שנפרצה בְּיָתֵר מֵעֶשֶׂר אמות, אִי הָכִי – אם כך, מדוע הוצרכה המשנה לנקוט אופן שנפרצה החצר משתי רוחותיה, והרי אֲפִילּוּ נפרצה רק מֵרוּחַ אַחַת, נַמִּי – גם כן יהא הדין כן, שאסורה בטלטול, מאחר ונפרצה לרשות הרבים.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַב, לְעוֹלָם – באמת עוסקת המשנה באופן שנפרצה החצר רק בְּאורך עֶשֶׂר אמות או פחות, והטעם שאין פירצה זו נחשבת כפתח, וּכְגוֹן שֶׁנִּפְרַץ הבית או החצר בְּקֶרֶן זָוִית, ו'שני רוחותיה' האמורות במשנה היינו בשני רוחות הסמוכות זו לזו, כגון מזרח ודרום, והטעם שאין זה נחשב כפתח, כיון דְּפִיתְחָא בְּקֶרֶן זָוִית לָא עָבְדֵי אִינְשֵׁי – כיון שאין דרך בני אדם לעשות פתח לחצר או לבית בקרן זוית של שני צדדים, ולכן אף שאין הפירצה גדולה מעשר אמות, אין דינה כפתח אלא כפירצה, ואוסרת היא את הטלטול בחצר.