מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק ג (ב) ופרק ד
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
ח. האופה עיסה ביום טוב של פסח, ונטמאה, אם הוא בארץ ישראל, יפריש ממנה חלה רק לאחר האפיה, ולא קודם לכן, וישרוף את החלה במוצאי יום טוב. ואם היה בחוץ לארץ, ויש שם כהן קטן שעדיין לא נטמא בקרי, יפריש חלה קודם האפיה, ומותר לאפות גם את החלה, כיון שהיא ראויה לאכילת אותו כהן קטן.
ט. הלש כמה עיסות שאין בכל אחת שיעור חיוב הפרשת חלה, ואחר אפייתן הניח את כולם בכלי אחד, מתחייבים עתה בהפרשת חלה, ואפילו שלא התחברו באפייתן.
י. האופה מיום טוב לחול, אינו לוקה, כיון שאם יזדמנו לו אורחים בו ביום, ישתמש במאפים לאותו היום.
יא. היו כמה נשים אופות יחד מצות בפסח, עליהן להתעסק בעיסות בזו אחר זו, באופן שלא יהא זמן שמונחת העיסה ללא עסק, כדי שלא יבואו לידי החמצה.
יב. אין לשים בפסח עיסה הגדולה יותר משיעור עיסה החייבת בחלה, והיינו קב ורבע של קמח, ועוד מעט.
יג. 'שיאור', והוא בצק שלא החמיץ לגמרי, אלא רק הכסיפו פניו, נשרף קודם הפסח, ואין חייבים על אכילתו כרת או מלקות. 'סידוק', וזהו בצק שהתחיל להחמיץ ונוצרו בו סדקים, הרי הוא חמץ גמור ויש לשורפו, והאוכלו חייב כרת.
יד. אם חל ערב פסח בשבת, מבערים את החמץ של תרומה בערב שבת, שהוא י"ג בניסן, ואילו חמץ של חולין מתבער בזמנו, בשבת, על ידי אכילת בני אדם או בעלי חיים.
טו. האוכל מצה בערב פסח, חייב מלקות מדרבנן.
טז. ההולך בי"ד בניסן לדבר מצוה, כגון שחיטת הפסח, מילת בנו או אכילת סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול להספיק לחזור לביתו ולבער ולחזור למצוותו, יעשה כן. ואם אינו יכול, יבטל בליבו.
יז. ואם הוא הולך לצורך הצלת נפשות, אף אם יכול להספיק לחזור ולבער לא יעשה כן, אלא יבטלנו בליבו וימשיך בדרכו.
יח. ואם הולך לדבר הרשות, בכל מקרה יחזור לביתו לבער.
יט. אסור לתלמיד חכם להשתתף בסעודה שאינה של מצוה, כגון סעודת נישואי עם הארץ עם בת כהן או עם בת תלמיד חכם.
כ. ראוי לאדם למכור כל מה שיש לו, ולישא בת תלמיד חכם, או להשיא בתו לתלמיד חכם.
כא. ששה דברים נאמרו בעם הארץ שאינו עוסק בתורה, אינו עובד לפרנסתו, וחשוד על כל העבירות]: א. אין מייחדים אותו להיות עד. ב. אין מקבלים ממנו עדות. ג. אין מגלים לו סוד. ד. אין ממנים אותו אפוטרופוס על יתומים. ה. אין מוסרים לו קופה של צדקה. ו. אין מתלוים עמו בדרך. אבל מכריזים על אבידתו.
כב. עם הארץ שאינו עוסק בתורה, אבל מקיים מצוות ועובד לפרנסתו, כשר לעדות.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת פסחים, פרק רביעי
א. אסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות היום, והעושה מלאכה בית דין מנדים אותו.
ב. עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות היום תלויה במנהג המקום, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, הדבר אסור.
ג. ההולך ממקום שנהגו לעשות מלאכה למקום שנהגו שלא לעשות, או להיפך, אסור בעשיית מלאכה.
ד. מותר לעשות מלאכה בערבי שבתות וימים טובים. ומזמן מנחה קטנה והלאה ראוי שלא לעשות מלאכה, והעושה מלאכה בזמן זה אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם.
ה. העושה מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים קודם שיסיימו הציבור את תפילת ערבית, וכן העושה מלאכה בתענית ציבור, אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם.
ו. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך כך יבוא לקיימם לשמה.
ז. בני עיר שהחמירו על עצמם בדבר שאינו חובה מעיקר הדין, אף אם לאחר זמן הדבר קשה להם, או לבניהם, אינם רשאים להפסיק ממנהגם.
ח. אנשים שאינם בקיאים בהלכות, ומתוך כך נהגו איסור בדבר שמעיקר הדין הוא מותר, אסור להתיר להם זאת, מחשש שיבואו לדמות דין לדין, ויתירו גם דברים האסורים באמת. אבל אם הם שואלים מעצמם האם הדבר אסור, מותר להורות להם שהוא מותר.
ט. אדם היודע בדבר שהוא מותר, והחמיר על עצמו לנהוג בו איסור, אין מתירים לו לחזור בו ממנהגו.
י. מותר לאדם לרחוץ עם הכל, חוץ מרבו, אביו, חמיו ובעל אחותו. אך אם אביו או רבו זקוקים לו, מותר לשהות עמהם במרחץ.
יא. 'מנהג' המחייב הוא רק כשיש לו מקור בהלכה, כגון נשים הנוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש, או שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיסיימו הציבור תפילת ערבית, או בתעניות שני וחמישי עד סיום התענית.
יב. ההולך ממקום למקום, עליו להחמיר גם כחומרות הנוהגות במקום שיצא ממנו וגם כחומרות הנוהגות במקום שהוא הולך לשם, אמנם אם דעתו לחזור למקומו, רשאי לנהוג כמנהג המקום שיצא משם אפילו להקל.
יג. אדם המחלל קדושת יום טוב שני של גלויות, בית דין מנדים אותו. ואם הוא תלמיד חכם, מלקים אותו, שזה עונש קל יותר.
יד. במקום שנהגו שלא לאכול בשר צלוי בליל פסח, מחשש שייראה הדבר כאכילת קרבן פסח חוץ למקומו, הדבר אסור. אך במקום שנהגו בו היתר, מותר.
טו. בליל יום הכפורים מדליקים נרות בבתי כנסיות, בבתי מדרשות, במבואות האפלים ועל גבי החולים. מקום שנהגו שלא להדליק בבית – אין מדליקים, ובמקום שנהגו להדליק, מדליקים.
טז. אסור לאדם לומר 'בשר זה לפסח', מפני שנראה כמקדיש בהמתו, ונראה כאוכל קדשים בחוץ. אבל מותר לומר על דברים אחרים, כמו חיטים ושעורים, שהם 'לפסח'.
יז. אסור לאכול בליל פסח 'גדי מקולס', והוא גדי הצלוי כל גופו, על ראשו ועל כרעיו, כדרך שצולים את הפסח. אבל אם נחתך ממנו אבר, או נתבשל ממנו אבר, מותר.
יח. מצוה על האדם להדבק בקדוש ברוך הוא, על ידי שמשיא בתו לתלמיד חכם, ומזמן סחורה לתלמידי חכמים, ומהנה אותם מנכסיו.
יט. במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, כדי שלא להסיח דעת מהאבילות, אסור לעשות מלאכה. ואף במקום שלא נהגו בכך איסור, אין תלמידי חכמים עושים מלאכה, וראוי לכל אדם לנהוג כן, ואין בכך משום יוהרא.
כ. אף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח, מותר לסיים מלאכה שהותחלה קודם לכן, אם היא לצורך המועד.
כא. אף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח, התירו לחייטים, ספרים וכובסים לעשות מלאכתם בזמן זה. וכן מותר להושיב תרנגולים על הביצים בזמן זה.
כב. תרנגולת שברחה והפסיקה לדגור על הביצים, וכבר שהתה עליהם שלשה ימים, ועדיין לא עברו שלשה ימים מעת בריחתה, מותר להחזירה אפילו בחול המועד.
כג. הזבל שתחת רגלי הבהמה, מותר לגורפו החוצה בערב פסח, אפילו לאחר חצות. ובחול המועד מסלקים אותו לצדדים, ולא החוצה.
כד. זבל שבחצר, מותר לסלקו לצדדים בחול המועד. ואם התרבה כל כך עד שנעשית החצר כרפת בקר, מוציאים אותו לאשפה.
כה. מותר להוליך ולהביא כלים מבית האומן בערב פסח, ואף לאחר חצות היום, שאין זו מלאכה כלל. אבל בחול המועד הדבר אסור, אלא אם כן יש בהם משום צורך המועד.
(ספר יוחסין)
