מסכת פסחים, פרק י, שיעור 38

הגמרא מביאה מעשה בענין סדר ברכות הבדלה במוצאי שבת: רַב הוּנָא בְּרַבִּי יְהוּדָה, אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא – הזדמן לביתו של רבא במוצאי שבת, אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ מָאוֹר וּבְשָׂמִים – הביאו לפניו אש ובשמים לברך עליהם, פָּתַח רָבָא, בָּרִיךְ אַבְּשָׂמִים בְּרֵישָׁא וְהָדַר אַמָּאוֹר – בירך תחילה על הבשמים, ואחר כך על האש. אָמַר לֵיהּ – תמה על הנהגתו רב הונא ברבי יהודה, וְהָא בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵּית הִלֵּל סוברים שמברך תחילה על המָאוֹר וְאַחַר כָּךְ על הבְּשָׂמִים, דִּתְנַן במסכת ברכות, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, סדר הברכות במוצאי שבת הוא כך, נֵר, וּמָזוֹן, וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כך הוא סדר הברכות, נֵר, וּבְשָׂמִים, וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה, הרי שלדברי שניהם ברכת הנר קודמת לברכת הבשמים, ומדוע שינה רבא מסדר זה. עָנֵי רָבָא בַּתְרֵיהּ – ענה רבא אחריו, כמשלים את דברי המשנה שאמר רב הונא, וכך אמר רבא, זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אֲבָל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל ברכת הַמָּזוֹן שֶׁבַּתְּחִלָּה – שזו הברכה הראשונה, וְכן לא נחלקו עַל הַבְדָּלָה, שֶׁהיא בַּסּוֹף, עַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מברך על המָאוֹר וְאַחַר כָּךְ על הבְּשָׂמִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מברך על הבְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ על המָאוֹר, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נָהֲגוּ הָעָם כְּבֵית הִלֵּל, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, שמברך על הבשמים ואחר כך על האש, וכפי שנהג רבא.

אגב דיני היסח הדעת בסעודה שהתבארו לעיל, מביאה הגמרא מעשה בנידון דומה: אֲמֵימַר וּמַר זוּטְרָא וְרַב אַשִׁי, הֲווֹ יָתְבֵי בִּסְעוּדְתָא – היו יושבים בסעודה, וְקָאֵי עֲלַיְהוּ – והיה עומד עליהם רַב אָחָא בַּר רָבָא ומשמשם, אֲמֵימַר, בָּרִיךְ עַל כָּל כָּסָא וְכָסָא – היה מברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס שהגיש לו רב אחא בר רבא. מַר זוּטְרָא, בָּרִיךְ אַכָּסָא קַמָּא – בירך על הכוס הראשונה, וְאַכָּסָא דְּבִרְכְתָא – ועל הכוס של ברכת המזון. רַב אַשִׁי, בָּרִיךְ אַכָּסָא קַמָּא וְתוּ לָא בָּרִיךְ – בירך רק על הכוס הראשונה, ושוב לא בירך. וְאָמַר רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, שהיה עומד עליהם ומשמשם, וַאֲנָן כְּמַאן נַעֲבִיד – כיצד עלי לנהוג במקרה כזה, האם לברך על כל כוס וכוס או לא. השיבו לו אותם אמוראים וביארו לו את הנהגתם, אֲמֵימַר אָמַר, אֲנָא, נִמְלַךְ אֲנָא – אני, נמלך אני בדעתי, שבשעה שאני מברך על הכוס כוונתי לשתות רק אותה, ולא יותר, ואחר כך כשמביאים לי את הכוס הבאה אני נמלך בדעתי ושותה גם אותה, ונמצא שאין הברכה שבירכתי על הכוס הקודמת פוטרת את הכוס הנוספת, ולכן בירכתי על כל כוס וכוס. וּמַר זוּטְרָא אָמַר, אֲנָא דְּעָבְדִי כְּתַלְמִידֵי דְּרַב – אני נהגתי כפי ההלכה שפסקו תלמידי רב במעשה שהיה, ומביאה הגמרא את אותו מעשה, דְּרַב בְּרוֹנָא וְרַב חֲנַנְאֵל תַּלְמִידֵי דְּרַב, הָווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָּתָא – היו יושבים בסעודה, הֲוָה קָאִי עֲלַיְהוּ – היה עומד עליהם לשמשם רַב יֵיבָא סָבָא, אָמְרוּ לֵיהּ רב ברונא ורב חננאל לרב ייבא סבא, 'הַב וְנִבְרִיךְ' – תן לנו כוס יין ונברך עליה ברכת המזון, וּלְבַסּוֹף – אך לאחר מכן התחרטו ואָמְרוּ לֵיהּ 'הַב וְנִשְׁתֵּי' – תן לנו כוס יין ונשתה אותה. אָמַר לְהוּ – אמר להם רב ייבא סבא, הָכִי [-כך] אָמַר רַב, כֵּיוָן דְּאָמְרִיתוּ – מאחר ואמרתם 'הַב וְנִבְרִיךְ', הרי גמרתם בדעתכם לברך ברכת המזון והסחתם דעתכם מאכילה ושתיה של סעודה זו, ולכן אִיתְסַר לְכוּ לְמִשְׁתֵּי – אסור לכם להמשיך ולשתות על סמך הברכה הראשונה שבירכתם, אלא עליכם לברך תחילה ברכת המזון, ואחר תברכו על היין ותשתוהו. פֵּירוּש, מִשּׁוּם דְּקָא עָקְרֵי דַּעְתַּיְיהוּ מִמִּשְׁתְּיָא – כיון שהסיחו דעתם מלשתות עוד יין, הִילְכָּךְ אִי בָּעֵי לְמִהְדַּר וּמִשְׁתֵּי – לכן אם הם רוצים לחזור ולשתות, צְרִיכֵי לְבָרוֹכֵי [-צריכים הם לברך] בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, ומבואר בדבריהם שסיום הסעודה וברכת המזון נחשבים הסחת הדעת, ואם שותה לאחר מכן צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, וכך נהג מר זוטרא, שאמנם בברכתו על הכוס הראשונה פטר את כל מה שישתה בתוך הסעודה, מכל מקום הוסיף ובירך על כוס של ברכה, כיון ששתה אותה לאחר שבירך ברכת המזון על הסעודה. רַב אַשִׁי אָמַר, הטעם שלא ברכתי על הכוס שלאחר ברכת המזון, כיון דלֵית הִלְכְתָא – אין הלכה כְּתַלְמִידֵי דְּרַב, ואין ברכת המזון נחשבת הפסק, והראיה לכך, דְּהָא – שהרי אם חל יוֹם טוֹב אַחַר שַׁבָּת, ומברכים על הכוס את ברכת ההבדלה ואת ברכת הקידוש, וְקָאֲמַר רַב שסדר הברכות הוא יקנ"ה, כלומר, יין, קידוש, נר והבדלה, וְהִנֵּה הַבְּרָכָה של הקידוש ושל ההבדלה אֵינָהּ מַפְסֶקֶת – אינה נחשבת הפסק בין ברכת הגפן לבין שתייתו, וְכָל שֶׁכֵּן שאִם אָמַר רק 'הַב וּנְבָרֵיךְ', שאין זה הפסק, ורשאי להמשיך ולשתות על סמך הברכה הקודמת, ולכן לא הוצרך לברך על שתיית כוס של ברכה. [אמנם מכל קידוש אין ראיה, אף שגם שם מפסיקה ברכת הקידוש בין ברכת 'הגפן' לבין שתיית היין, כיון ששם מובן ששתי הברכות נחשבות כענין אחד, ואין זה הפסק, אבל במקום שיש גם ברכת הבדלה יש לכאורה הפסק בין הברכה לשתיה (ר"ן). ומכך שלא תקנו חכמים את ברכת הגפן בסוף מוכח שאין זה הפסק, ואם כן אף ברכת המזון אינה נחשבת הפסק (ריטב"א)].

דוחה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין הדין כדברי רב אשי, ואין הנידונים דומים זה לזה, שהרי הָתָם – שם, בנידון של תלמידי רב, כִּדְאָמַר – מיד כשאמר האדם הַב וּנְבָרֵיךְ הרי זו ראיה דְעָקַר דַּעְתֵּיהּ מִמֵּיכְלָא וּמִמִּשְׁתְּיָא – שסילק דעתו מלהמשיך לאכול ולשתות, הִילְכָּךְ אִי בָּעֵי לְמִיהְדַּר וּמִשְׁתֵּי צָרִיךְ לְבָרוֹכֵי – ולכן אם רצונו להמשיך ולשתות, צריך הוא לחזור ולברך ברכה ראשונה [ואף שהכוס בידו כל זמן ברכת המזון, ודעתו לשתותה, הרי כל עניינה של ברכת המזון הוא סילוק וסיום הסעודה], אבל הָכָא – כאן, בברכת הקידוש של יום טוב שחל במוצאי שבת, לֹא עָקַר דַּעְתֵּיהּ מִמִּשְׁתְּיָא – לא סילק דעתו מלשתות את היין, דְּהָא אִיתֵיהּ לְכָסָא בְּיָדֵיהּ וְדַעְתֵּיהּ לְמִשְׁתֵּי – שהרי הכוס עדיין בידו ודעתו לשתותה, וּבְרָכוֹת כֻּלְּהוּ דְּקָא מְסַדֵּר עֲלֵיהּ כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא בְּרָכָה נִינְהוּ – וכל הברכות שהוא אומר על הכוס נחשבות כברכה אחת לענין זה, ואין כאן 'הפסק'.

פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקות אלו: וְקַיְימָא לָן – מקובל בידינו לפסוק הלכה בנידון זה כְּמַר זוּטְרָא וּכְתַלְמִידֵי דְּרַב, שמברכים על כוס של ברכת המזון בפני עצמה. וּבְנִמְלַךְ, קַיְימָא לָן כְּאֲמֵימַר, דְּאִי בָּרִיךְ לֵיהּ אַחַד כָּסָא אַדַּעְתָּא דְּלָא לְמִשְׁתֵּי אֶלָּא הַהוּא כָּסָא בִּלְחוֹד – שאם בירך ברכת 'הגפן' על כוס אחת, והיתה דעתו שלא לשתות אלא את אותה כוס בלבד, וְהָדַר אִמְּלִיךְ לְמִישְׁתֵּי כָּסָא אַחֲרִינָא – ואחר כך נמלך בדעתו לשתות כוס נוספת, צָרִיךְ לְבָרוֹכֵי – צריך לחזור ולברך בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְהָדַר שָׁתֵי – ורק אחר כך ישתה.