מסכת פסחים, פרק א, שיעור 2

הגמרא מבארת מדוע תקנו חכמים לבדוק את החמץ כבר בליל י"ד: וְהַשְׁתָּא – ועתה, דְּקַיְימָא לָן – שהסקנו שלדברי הכל לשון 'אוֹר' במשנתנו אוּרְתָּא הוּא – היינו ליל י"ד, וּדְכוּלֵי עָלְמָא – ולדברי הכל חָמֵץ לֹא אִיתְסַר ב'בל יראה' אֶלָּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה – מסוף שעה שישית ביום י"ד, כִּדְבָּעִינָן לְמֵימַר לְקַמָּן – כפי שיבואר להלן (פרק שני), אם כן קשה, אַמַּאי מַקְדְמִינָן וּבַדְקִינָן מֵאוּרְתָא – מדוע תקנו חכמים להקדים ולבדוק חמץ מליל י"ד, נִשְׁתָּהֵי עַד לְמָחָר וְנִבְדֹּק בְּשִׁית – הרי היה ראוי לשהות עד למחרת, ביום י"ד, ולבדוק בתחילת השעה השישית, ומיד לאחר הבדיקה, בסוף השעה השישית, יבער את החמץ. וְכִי תֵּימָא – ואם תאמר שהטעם הוא משום שזְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת, כְּפי שיש ללמוד מדִכְתִיב לגבי ברית מילה (ויקרא יב ג) 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', ואמרו חכמים שפסוק זה שנאמר בו 'ביום' מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה, אֶלָּא שֶׁהַזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת ומלים השכם בבוקר, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מעשה העקידה (בראשית כב ג) 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר', אם אכן זהו הטעם, נִבְדֹּק מִצַּפְרָא – היה די בכך שיתקנו לבדוק חמץ בבוקר של יום י"ד כדי לקיים ענין זה של 'זריזין מקדימין למצוות', ולא היה צורך להקדים זאת ללילה שלפני כן.

מבארת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, תקנו חכמים לבדוק חמץ בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶן, וּבשעה שאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה, ושני דברים אלו מתקיימים רק בליל י"ד, כיון שביום י"ד אין בני אדם מצויים בבתיהם, וגם בלילה ניכר אור הנר ומועיל לבדיקה בחורים ובסדקים.

אָמַר אַבַּיֵּי, הִלְכָּךְ – כיון שתקנו חכמים לבדוק חמץ בשעה שאור הנר יפה לבדיקה, ובני אדם מצויים בבתיהם, והיינו בתחילת הלילה, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן – תלמיד חכם, לֹא לִפְתַּח בְּעִידְנֵיהּ – לא יתחיל בלימודו הקבוע בְּאוּרְתָּא דִּתְלֵיסָר נָגְהֵי אַרְבֵּיסַר – בליל מוצאי י"ג, אור לי"ד, דִּילְמָא מַמְשְׁכָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּא – שמא ימשך אחר לימודו, וְאָתֵי לְאַמְנוּעֵי מִמִּצְוָה – וימנע מקיום מצוות בדיקת חמץ בתחילת הלילה (רמב"ם), כפי שתקנו חכמים.

השוכר בית מחברו, חייב השוכר בבדיקת החמץ שבבית. הגמרא מבררת עתה על מי מוטלת חובת בדיקת חמץ בבית שהושכר בי"ד: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – לצורך יום י"ד והלאה, אִם עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]מָסַר לוֹ המשכיר את הַמַּפְתֵּחַ חָל ליל אַרְבָּעָה עָשָׂר, אף שכבר היה קנין השכירות, מכל מקום עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדּוֹק, כיון שהחמץ שלו והמפתח בידו, ואין השוכר יכול לבדוק. וְאִם מִשֶׁמָסַר לוֹ את הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר, כיון שהבית מושכר לו וגם המפתח בידו, עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדּוֹק.

הגמרא דנה עתה האם שייכת טענת 'מקח טעות' בשוכר בית ונמצא שאינו בדוק מחמץ: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ קודם י"ד בניסן בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק מחמץ, וּמְצָאוֹ השוכר שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק, מַהוּ – מה דינה של שכירות זו, מִי הֲוֵי – האם נחשבת ההשכרה כְּמִקַּח טָעוּת, אוֹ לֹא. וּפָּשְׁטָה אַבַּיֵּי – ופשט אביי ספק זה ואמר דְּלֹא הֲוֵי כְּמִקַּח טָעוּת, בֵּין בְּאַתְרָא דְּיָהֲבֵי אַגְרָא וּבַדְקֵי – בין במקום שצריך השוכר לשלם שכר לאדם אחר שיבדוק עבורו, וּבֵין בְּאַתְרָא דְּבַדְקֵי אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ – ובין במקום שיצטרך לטרוח בגופו ולבדוק. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון דנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקִיּוּמֵי מִצְוָה – נח לו לאדם לקיים בעצמו מצוה, בֵּין בְּגוּפֵיהּ בֵּין בְּמָמוֹנֵיהּ – בין אם יצטרך לטרוח עבורה בגופו, ובין אם יצטרך להוציא עליה מממונו, וכיון שאנו מניחים שכך רצונו, אין כאן מקח טעות.

הגמרא מבארת עתה מנין למדו חכמים שאיסור 'בל יראה' נוהג כבר בי"ד בניסן: תְּנַן הָתָם – שנינו במשנה להלן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין בי"ד בניסן חמץ כָּל חָמֵשׁ – כל שעה חמישית [והיינו בשעות זמניות, כלומר, שמחלקים את היום לשתים עשרה שעות, ו'חמש' היינו השעה החמישית מהבוקר], וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ – בתחילת שעה שישית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין חמץ כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין – ממתינים כָּל חָמֵשׁ, אין אוכלים ואין שורפים, וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. ומסיקה הגמרא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת – על כל פנים לדברי הכל מבואר שחָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה [-והלאה] אָסוּר להשהותו בבית, ויש לשורפו, מִנָּלָן – מנין יש ללמוד דין זה.

מבארת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבֵי – נאמרו בענין איסור חמץ בפסח שני פסוקים, שלכאורה סותרים זה את זה, כְּתִיב (שמות יב יט) 'שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם', משמע ששבעה ימים מלאים לא יראה חמץ בבית, וּכְתִיב – ונאמר עוד (שם טו) 'אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם', ובפשטות הכוונה ליום ט"ו, שהוא יום טוב ראשון של פסח, ואם ביום זה משביתים את החמץ מהבית, נמצא שבמקצת יום זה, קודם ההשבתה, מותר שיהא חמץ בבית, ואם כן אין כאן שבעה ימים מלאים שלא ימצא חמץ בבית. הָא כֵּיצַד – איך ניתן ליישב את הפסוקים, לְרַבּוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר לְבִעוּר – באה התורה להוסיף את יום י"ד על שבעת ימי הפסח, שאף בחלק ממנו יש איסור בל יראה, והיינו משעה שישית והלאה, ו'ביום הראשון' האמור בפסוק אינו ט"ו, אלא י"ד, שבו יש חיוב ביעור חמץ, ומלבדו יש עוד 'שבעת ימים' שלמים של פסח, שאסור שייראה חמץ.

מקשה הגמרא, אם כן, ש'ביום הראשון' היינו יום י"ד, מנין לנו שרק בשעה שישית יש לבער את החמץ, וְאֵימָא – שמא נאמר שבאה התורה לְרַבּוֹת – להוסיף את לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְבִעוּר, שכבר בליל י"ד יש לבער את החמץ. מתרצת הגמרא, לשון 'בַּיּוֹם' כְּתִיב, ומשמעותה שמצוות הביעור היא ביום, ולא בלילה. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְאֵימָא – שמא נאמר שיש לבער את החמץ מִצַּפְרָא – מהבוקר של יום י"ד, ולא רק מהשעה השישית. מתרצת הגמרא, 'אַךְ' חִלֵּק – בכך שנקטה התורה לשון 'אך', שהוא מיעוט, השמיעה לנו התורה שלא בכל 'היום הראשון' יש מצות ביעור, אלא במקצתו, ויש לנו לחלקו לשנים, שש שעות ראשונות מותר, ושש שעות אחרונות אסור, ונמצא דַּהֲוָה לֵיהּ – שמצוות השבתת החמץ היא בִּתְחִלַּת שֶׁבַע, מיד אחרי חצי היום, וְעָבְדוּ רַבָּנָן הַרְחָקָה יְתֵירָא – והוסיפו חכמים ועשו הרחקה גדולה יותר, ואמרו שיש לבער את החמץ בתחילת שעה שישית, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִיגַּע בְּאִסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא – כדי שאף אם יטעה האדם ויתעכב מעט, לא יגיע לידי איסור תורה, אלא עד סוף שעה שישית בודאי יבער את כל החמץ.