מסכת פסחים, פרק א, שיעור 3

הגמרא מבארת עתה את דין השהיית חמץ של גוי בבית ישראל בפסח: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (שמות יב יט) 'שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם', ולכאורה קשה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מה באה התורה ללמד בכך, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר בהמשך הפרשה (שם יג ז) 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ', ולשון 'בכל גבולך' כוללת גם את הבתים. משיבה הברייתא, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר', ויש ללמוד מלשון הפסוק שרק חמץ 'שֶׁלְּךָ' אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה בביתך חמץ שֶׁל אֲחֵרִים – גויים, וְשֶׁל גָּבוֹהַּ – הקדש, ואם כן יָכוֹל הייתי לומר שיְקַבֵּל אדם פִּקְדּוֹנוֹת של חמץ מִן הַנָּכְרִים בפסח, שהרי אין זה 'שלו', וְכן יכול הייתי לומר שיַטְמִין את החמץ שלו עצמו, וכיון שאינו 'רואה' אותו אינו עובר באיסור זה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק 'לֹא יִמָּצֵא', ללמד שאסור להטמין חמץ שלו, כיון שאף שאינו רואה אותו, הרי הוא מצוי ברשותו, וכן אסור שימצא ברשות האדם חמץ בפסח, ולכן אסור לקבל פקדון של חמץ מגוי, שהרי הוא מצוי ברשותו [ואף ששנינו שמותר לראות חמץ של גוי, בגמרא להלן יבואר מתי הדבר מותר ומתי אסור].

ממשיכה הברייתא ודורשת את הפסוקים: מאחר ודרשנו מלשון 'לא יראה לך' שאין איסור בראיית חמץ של נכרי [אם אין החמץ באחריות הישראל], עדיין אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָּא שמותר לישראל להחזיק בחמץ של נָכְרִי שֶׁלֹּא כְּבַשְׁתּוֹ – שאינו כבוש תחת ידך ומשועבד לך, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בְּחָצֵר, אבל חמץ של נָכְרִי שֶׁכְּבַשְׁתּוֹ, וְשָׁרוּי עִמְּךָ בְּחָצֵר, מִנַּיִן שאף בזה אין איסור, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'לֹא יִמָּצֵא', וחמץ השייך לנכרי ואינו באחריות ישראל אינו נחשב 'מצוי' ביד הישראל.

מוסיפה הברייתא ודורשת: וְאֵין לִי ללמוד מהפסוק 'שאור לא יראה בבתיכם', אֶלָּא שאסור להחזיק חמץ שלך בַּבָּתִּים, אבל החזקת חמץ בְּבוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, מִנַּיִן שהדבר אסור, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לא יראה לך שאור בְּכָל גְּבוּלְךָ'.

עתה מבארת הברייתא שאף שנאמרו כאן כמה פסוקים, וכל דין נדרש מפסוק אחר, מכל מקום כל האיסורים שייכים בכל אחד מהדינים הללו: וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר – יכול לומר, שהמחזיק חמץ בַּבָּתִּים, שעליו נאמר 'שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם', כיון שהחמץ מצוי אצלו הרי הוא עוֹבֵר מִשּׁוּם 'בַּל יֵרָאֶה', וּמשום 'בַל יִמָּצֵא', וּבַל יַטְמִין – ואסור לו אף להטמין חמץ שלו, כיון הוא מצוי אצלו, וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדּוֹנוֹת של חמץ מִן הַנָּכְרִים, שאף זה נחשב כ'מצוי'. אבל בִּגְבוּלִין – חמץ שאינו נמצא בבית, שעליו נאמר הפסוק 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ', יש לדייק מלשון 'לך' שרק חמץ שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה חמץ שֶׁל אֲחֵרִים [-של גויים] וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, מִנַּיִן אנו לומדים שיש לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה – את לשון 'לך' האמורה בגבולים, יש לדרוש גם לגבי החמץ המצוי בבתים, שאם זהו חמץ של גוי או של הקדש [ואינו באחריות ישראל] מותר להשהותו, וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה – ואת לשון 'לא ימצא', המלמדת שאסור להטמין או לקבל פקדונות מהגויים, גם בגבולים ולא רק בבתים, תַּלְמוּד לוֹמַר 'שְׂאוֹר' 'שְׂאוֹר' – לכך נאמר בשני הפסוקים לשון 'שאור', לִגְזֵרָה שָׁוָה – כדי שנדרוש שהדינים האמורים בכל אחד מהפסוקים שייכים אף בפסוק השני, וכך יש לדרוש גזירה שוה זו, נֶאֱמַר לשון 'שְׂאוֹר' בפסוק העוסק בְּבָתִּים, וְנֶאֱמַר לשון 'שְׂאוֹר' בפסוק העוסק בִּגְבוּלִין, מַה [-כשם ש]'שְׂאוֹר' הָאָמוּר בְּבָתִּים, עוֹבֵר בו מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה, וּבַל יִמָּצֵא, וּבַל יַטְמִין, וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדּוֹנוֹת מִן הַנָּכְרִים [וכפי שהתבאר, שלומדים כן מלשון 'לא ימצא'], אַף 'שְׂאוֹר' הָאָמוּר בִּגְבוּלִין, עוֹבֵר בו מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה, וּבַל יִמָּצֵא, וּבַל יַטְמִין, וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדּוֹנוֹת מִן הַנָּכְרִים. וכן יש ללמוד את דין הבתים מהפסוק העוסק בגבולים, וּמַה [-וכשם ש]שְׂאוֹר הָאָמוּר בִּגְבוּלִין נאמרה בו לשון 'לך', המלמדת שרק שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, אַף בְּבָתִּים כֵּן, שמותר לראות חמץ של נכרים ושל גבוה [אם אינם באחריות הישראל].

הגמרא מבארת עתה את פרטי דיני השהיית חמץ של גוי בבית ישראל: אָמַר מַר – שנינו בברייתא, יָכוֹל הייתי לומר שיַטְמִין האדם את חמצו כדי שלא יראנו, וִיקַבֵּל פִּקְדּוֹנוֹת מִן הַנָּכְרִים כיון שאין זה חמץ שלו, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא יִמָּצֵא', והרי חמץ זה מצוי בידו. תמהה הגמרא, וְהָאֲמַרְתְּ רֵישָׁא – והרי ברישא של ברייתא זו עצמה דרשנו שרק חמץ שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים [-גוים] וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, ואיך אמרה הברייתא בסיפא שאסור לקבל פקדונות של גויים.

מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בדברי הברייתא, אלא הָא – הדין האמור בסיפא, שאסור לקבל פקדונות של חמץ מגויים, היינו באופן דְּקַבִּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת – שהישראל קיבל אחריות שמירה על חמץ זה, שאם יאבד ישלם על כך לגוי, ובאופן זה נחשב החמץ ברשותו, והדבר אסור. והָא – האמור ברישא, שמותר לראות חמץ של גויים ושל הקדש, היינו באופן דְּלֹא קַבִּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת – שלא קיבל הישראל אחריות על שמירת החמץ, ואין החמץ נחשב כעומד ברשותו. וְאִי קַבִּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת, אָסוּר, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּדִידֵיהּ – שהרי החמץ נחשב כשייך לישראל. ומסייעת לכך הגמרא, כִּדְאָמַר לְהוּ – כפי שאמר להם רָבָא לִבְנֵי העיר מְחוֹזָא, בְּעִירוּ חֲמִירָא דִּבְנֵי חֵילָא מִבָּתַּיְיכוּ – עליכם לבער מבתיכם את החמץ של חיילי הצבא הגויים, ואף שאין החמץ הזה שייך לכם, מכל מקום כֵּיוָן דְּאִילוּ מִיגְנִיב אוֹ מִיתְאֲבִיד – כיון שאם יגנב או יאבד החמץ, בִּרְשׁוּתַּיְיכוּ קָאֵי – באחריותכם הוא עומד, וּבָעִתוּ לְשַׁלוּמֵי – ותצטרכו לשלם, הרי אף עתה כְּדִידְכוּ דָּמֵי – הוא נחשב כשלכם, ועליכם לבערו. וְאִי לֹא קַבִּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת, שָׁרֵי – מותר להשהותו בבית.