מסכת פסחים, פרק י, שיעור 37

הרי"ף מביא עתה את הברייתא שהובאה לעיל, ונדחתה, ולומד ממנה דין אחר: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בסעודה בערב שבת, וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם, הרי הם מפסיקים לאכול, ומְבִיאִין כּוֹס רִאשׁוֹן של יין, וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם, וְהכוס הַשֵּׁנִי אוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, כיון שלשיטתו מיד כשנכנסה שבת יש להפסיק את הסעודה ולברך, וכיון שהקידוש הוא שגורם להפסקת הסעודה וברכת המזון, ברכת הקידוש קודמת לברכת המזון. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹכְלִין וְהוֹלְכִין – ממשיכים לאכול עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ ואפילו אחר שקדש היום [וגם אחר שתחשך סובר רבי יוסי שמותר להמשיך בסעודה (ר"ן)], גָּמְרוּ – לאחר שסיימו סעודתם, כּוֹס רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְהכוס הַשֵּׁנִי, אוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם. [ואף שאין אוכלים סעודה נוספת אחר קידוש זה, מכל מקום כיון שגמרו שם סעודתם, נחשב הדבר כקידוש במקום סעודה (ר"ן)]. הָא מַתְנִיתָא כְּבָר אִידְּחְיָא לַהּ – וברייתא זו כבר נדחתה מההלכה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה בענין זה לֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי, אֶלָּא באמצע סעודתו פּוֹרֵס מַפָּה, וּמְקַדֵּשׁ. מִיהוּ – אמנם, אַף עַל גַּב דְּאִידְּחְיָא לָהּ, זהו רק לענין זה שמקדשים באמצע הסעודה, ולא לאחריה, ומכל מקום גַּמְרִינָן מִינָּהּ – יש ללמוד ממנה דין אחר, דְּהֵיכָא דְּגָמוּר סְעוּדָתַיְיהוּ מִקַּמֵּי דְּקַדִּישׁ יוֹמָא – שאם כבר סיימו סעודתם קודם שנכנסה שבת, ועדיין לא בירכו ברכת המזון [ובאופן זה לא שייכים דברי שמואל ש'פורס מפה ומקדש', שהרי אינם רוצים להמשיך בסעודה], וְאַדְּמָשׁוּ יָדַיְיהוּ קַדִּישׁ יוֹמָא – ועד שנטלו ידיהם למים אחרונים כבר נכנסה שבת, והנידון עתה הוא רק האם להקדים את הקידוש לברכת המזון, הדין הוא דמְקַדְּמִינָן וּמְבַרְכִינָן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל כּוֹס רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קִדּוּשׁ הַיּוֹם עַל כּוֹס שֵׁנִי, וכְּרַבִּי יוֹסֵי בברייתא, דְּאָמַר, גָּמְרוּ סעודתם, כּוֹס רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם, וכיון שבנידון זה של סדר הברכות לא נחלק שמואל, יש לפסוק הלכה כרבי יוסי.

עתה מבררת הגמרא מדוע יש צורך בשתי כוסות של יין: מקשה הגמרא, אַמַּאי – מדוע יש צורך בכוס אחת לברכת המזון וכוס אחרת לקידוש, וְנֵמְרִינְהוּ אַחַד כָּסָא – והרי אפשר לומר את ברכת המזון ואת הקידוש על כוס יין אחת. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא בְּרַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִין שְׁתֵּי קְדוּשׁוֹת עַל כּוֹס אֶחָד. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם בכלל זה עצמו, שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, שנראה הדבר כאילו המצוות לטורח עליו, ורוצה להיפטר מכמה מהם בבת אחת. וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם תקשה על כך מדין דומה שמצאנו בענין אחר, והוא, יוֹם טוֹב שחל אַחַר שַׁבָּת – ביום ראשון, דְּאָמַר רָבָא שסדר הברכות הוא יקנה"ז, כלומר, יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, דְּאַלְמָא אַמְרִינָן – ומוכח משם שאומרים שְׁתֵּי קְדוּשׁוֹת עַל כּוֹס אֶחָד, ושלא כפי שהתבאר כאן. אין זו קושיא, דהָתָם – שם, לַאו שְׁתֵּי קְדוּשׁוֹת הֵן, דְּקִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא חֲדָא מִילְּתָא הִיא – שהרי ברכת הקידוש וברכת ההבדלה הם ענין אחד, שבשניהם מברך על כניסת יום טוב, שהרי אף בהבדלה אומר 'המבדיל בין קודש לקודש', אֲבָל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, תַּרְתֵּי מִילֵּי נִינְהוּ – שני דברים שונים הם, שהרי ברכת המזון היא לשעבר, על האכילה, ואילו הקידוש הוא להבא, על יום טוב הנכנס עתה, ואין אומרים את שתי הברכות הללו על כוס יין אחת.

הגמרא דנה עתה בעיקר הנידון של נוסח הברכה ביום טוב שחל ביום ראשון: גּוּפָא – גוף הנידון כך הוא, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר שַׁבָּת, וצריך האדם לברך ברכות הבדלה, בורא מאורי האש, הגפן, קידוש ליל יום טוב, ושהחיינו, נחלקו האמוראים בסדר הברכות, רַב אָמַר, סדר הברכות הוא יקנ"ה, כלומר, יין, קדוש, נר, הבדלה [ולהלן יבואר מדוע אינו מברך ברכת שהחיינו], וּשְׁמוּאֵל אָמַר, סדר הברכות הוא ינה"ק, כלומר, יין, נר, הבדלה קידוש. ולדברי הכל ברכת היין קודמת, מאחר והיא תדירה, ו'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם'. ולדעת רב מקדש תחילה, כיון שאם יבדיל קודם נראה הדבר כאילו השבת עליו למשאוי, ורוצה להוציאה מהר. ולדעת שמואל מבדיל תחילה, כיון שדומה הדבר למלך היוצא ונכנס תחתיו שר, שתחילה מלוים את המלך, וזו השבת, שחשיבותה גדולה יותר, ואחר כך יוצאים לקראת השר, והיינו יום טוב.

מבררת הגמרא, מַאי הֲוֵי עֲלַהּ – מה מסקנת ההלכה בענין זה. ומביאה הגמרא שפסקו אביי ורבא כדברי רב, אלא שנחלקו היכן מברכים שהחיינו, אַבַּיֵּי אָמַר, יקזנ"ה [יין, קידוש, זמן, נר והבדלה], בדומה לשאר ימים טובים, שמברכים ברכת שהחיינו מיד לאחר ברכת הקידוש. וְרָבָא אָמַר, יקנה"ז [יין, קידוש, נר, הבדלה וזמן], בדומה לשאר ימים טובים, שברכת שהחיינו היא האחרונה. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא. ומוסיפה הגמרא, וְרַב דְּאָמַר יקנ"ה, וְלֹא אָמַר יקנה"ז, בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח עַסְקִינָן – אמר את דינו לגבי יום טוב אחרון של פסח, דְּלֵיכָּא זְמַן – שאין מברכים בו ברכת שהחיינו, ולכן לא פירט את דינה של ברכת שהחיינו. [יש ללמוד מסוגיא זו שאין מברכים על הבשמים במוצאי שבת שהוא ליל יום טוב, והטעם, כיון שברכת הבשמים נתקנה כדי להשיב את נפשו של האדם, כשהוא יוצא ממנוחת השבת לטירחת העבודה של ימות החול. אבל כשמוצאי שבת הוא ליל יום טוב, שאף בו יש קצת מנוחה, שהרי אין טורחים אלא בהכנת אוכל נפש, לא תקנו ברכת הבשמים (ר"ן)].