פרק ו, משנה א: הַמְקַדֵּשׁ וְנָפַל הַקִּדּוּשׁ עַל יָדוֹ אוֹ עַל הַצַּד וְאַחַר כָּךְ נָפַל עַל הַשֹּׁקֶת, פָּסוּל. נָפַל מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת לַשֹּׁקֶת, פָּסוּל. נָטַל מִשְּׁפוֹפֶרֶת וְכִסָּה, אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת, הַקִּדּוּשׁ כָּשֵׁר, וְהַמַּיִם פְּסוּלִים. זְקָפָהּ בָּאָרֶץ, פָּסוּל. לְתוֹךְ יָדוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר:
פרק ו, משנה א: נאמר בפסוק 'וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי', ומלשון 'ונתן' למדו חז"ל שיש צורך שמעשה הנתינה של האדם הוא שיחבר את אפר הפרה האדומה עם המים. ולכן, הַמְקַדֵּשׁ – הבא לקדש את המים על ידי נתינת אפר הפרה האדומה לתוכו, וְנָפַל הַקִּדּוּשׁ עַל יָדוֹ של האדם המקדש, אוֹ עַל הַצַּד – על דופן הכלי עם המים, וְאַחַר כָּךְ נָפַל עַל הַשֹּׁקֶת – לתוך המים שבשוקת, הרי זה פָּסוּל, שאין זו נחשבת נתינה על ידי מעשה האדם. וכן אם נָפַל האפר מאליו מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת של האפר לַשֹּׁקֶת של המים, הרי זה פָּסוּל. נָטַל את האפר מִתוך השְּׁפוֹפֶרֶת, וְכִסָּה את השפופרת קודם שנתן את האפר למים, אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת בין הוצאת האפר לבין נתינתו למים, הַקִּדּוּשׁ – האפר שבידו, אם עדיין לא נתנו לתוך המים, הרי הוא כָּשֵׁר, כיון שאין עשיית מלאכה על ידי האדם פוסלת את האפר, וְהַמַּיִם פְּסוּלִים, כיון שכאשר עושה האדם מלאכה בין שאיבת המים לבין קידושם על ידי האפר, פסלם (והתחדש בדין זה, שאף אם היתה המלאכה לצורך האפר, כגון סגירת השפופרת כדי שלא יתפזר, נפסלו המים במלאכה זו). זְקָפָהּ לשפופרת של האפר בָּאָרֶץ, הרי זו נחשבת מלאכה, פָּסוּל – ונפסלו המים (אך האפר כשר, וכפי שהתבאר שאין המלאכה פוסלת בו). אך אם זקף את השפופרת של האפר לְתוֹךְ יָדוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר – יכול הוא להשמר שלא להסיח דעת מקידוש המים אף בשעה שמעמיד את השפופרת בידו, וכיון שמלאכה פוסלת את המים רק מחמת שיש בכך היסח הדעת, הרי מלאכה קלה כזו של העמדת השפופרת בידו אינה נחשבת היסח דעת, ואינה פוסלת.
