מסכת ראש השנה, פסקי הלכות, פרק ג
[פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף, במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים לענין הלכה, ואין לסמוך על הדברים למעשה]
א. כל השופרות כשרים לתקיעה בראש השנה, חוץ משל פרה.
ב. שופר של ראש השנה, לכתחילה יש לעשותו משל כבש, ושיהא כפוף.
ג. בבית המקדש היו תוקעים גם בחצוצרות בעת תקיעת השופר, והתוקע בשופר היה מאריך יותר מהחצוצרות, להודיע שזו עיקר מצוות היום.
ד. בתעניות ציבור, היו תוקעים בבית המקדש בשופר ובחצוצרות, והחצוצרות מאריכות יותר מהשופר, להודיע שזו עיקר מצוות היום.
ה. בשאר ערי ישראל אין תוקעים באותו זמן בשופר ובחצוצרות, אלא בראש השנה תוקעים רק בשופר, ובתעניות רק בחצוצרות.
ו. יום הכפורים של שנת היובל דומה לראש השנה בכך שאומרים בו 'מלכויות זכרונות ושופרות', ובכך שתוקעים בו כמו בראש השנה.
ז. שופר שנסדק לכל ארכו והדביקוהו, או שהדביקו שברי שופרות, פסול.
ח. ניקב השופר וסתמו במינו, ונשאר רובו שלם, אם עדיין יש שינוי בקול השופר מחמת החור הסתום, פסול. ואם אין שינוי, כשר.
ט. שופר ארוך שקיצרוהו, כשר. אך אם הוסיף על השופר, אפילו משהו, בין במינו ובין שלא במינו, פסול.
י. שופר עבה שגרדו את עוביו, ונשאר גלדו קיים, כשר.
יא. שופר שציפוהו זהב בעובי הצד הצר, במקום הסמוך לנקב, שהוא מקום הנחת הפה, פסול. ואם ציפוהו בחלק הרחוק מהנקב, כשר.
יב. ציפהו זהב מבפנים, פסול.
יג. ציפהו זהב מבחוץ, אם השתנה הקול מכפי שהיה, פסול. ואם לא השתנה, כשר.
יד. הכניס שופר בתוך שופר, ותקע בפנימי, אם הפנימי ארוך יותר מהחיצוני, ונמצא ששמע את קול הפנימי, יצא. ואם הפנימי קצר יותר, ושמע את הקולות מעורבים, לא יצא.
טו. הפך את השופר באופן שהצד הפנימי נעשה חיצוני, פסול.
טז. הרחיב את הצד הצר של השופר והצר את הצד הרחב של השופר, ותקע בו, לא יצא.
יז. נסדק השופר לרוחבו, אם נשאר בחלק שאינו סדוק שיעור שופר, כשר.
יח. שיעור שופר, כדי שיאחזנו בידו, וייראה משני הצדדים.
יט. כל הקולות כשרים בשופר, אף קול דק, עבה או צרוד.
כ. גם אם לא הוציא את כל העצם הפנימית מתוך השופר, אלא קדח בתוכה, ותקע בו, יצא ידי חובה.
כא. התוקע לתוך בור, חבית וכדומה, העומדים בפנים יצאו ידי חובתם בכל אופן, והעומדים בחוץ יצאו רק אם שמעו את קול השופר, ולא את קול ההד.
כב. כדי לצאת ידי חובת תקיעת שופר יש צורך שיתכוון התוקע להוציא, ויתכוון השומע לצאת. והעובר מאחורי בית הכנסת ושומע קול שופר, אם כיון לצאת ידי חובתו, יצא, כיון ששליח ציבור מתכוון להוציא ידי חובה כל מי ששומע את קול תקיעותיו.
כג. שופר של עבודה זרה של ישראל, אין יוצאים בו ידי חובת תקיעת שופר.
כד. שופר של עבודה זרה של גוי, לכתחילה אין לתקוע בו, ואם תקע, יצא.
כה. המודר הנאה מחברו, רשאי לשמוע ממנו תקיעת שופר. וכן המודר הנאה מהשופר עצמו, או ממעיין, מותר להשתמש בהם לצורך מצוה, כיון שמצוות לא ניתנו להנות בהן.
כו. חרש, שוטה וקטן, כיון שהם עצמם פטורים ממצוות תקיעת שופר, אינם מוציאים אחרים ידי חובתם.
כז. הכל חייבים בתקיעת שופר, כהנים, לויים, ישראלים, גרים, עבדים משוחררים, טומטום (שאין ידוע אם הוא איש או אשה) ואנדרוגינוס, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין.
כח. נשים ועבדים פטורים מתקיעת שופר, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.
כט. אנדרוגינוס מוציא ידי חובה את בני מינו, אך אינו מוציא את האנשים.
ל. טומטום, אינו מוציא ידי חובה אפילו את בני מינו (שמא הוא אשה, וחבירו איש). ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, אינו מוציא ידי חובה אפילו את עצמו.
לא. אדם שכבר בירך ברכת המצוות, יכול לחזור ולברכה כדי להוציא ידי חובה אדם אחר. אבל בברכות הנהנין אין אדם יכול לברך כדי להוציא ידי חובה את חברו, אם אינו אוכל בעצמו, מלבד ברכת המוציא על מצה בפסח, או ברכת הגפן על יין הקידוש וכיוצא בזה, שאין המצוה מתקיימת אלא על ידי הנאת המאכל או המשקה.
לב. רשאי האדם לברך ברכות הנהנין אף כשאינו אוכל בעצמו, כדי לחנך וללמד את ילדיו ובני ביתו במצוות.
לג. הלל ומגילה, אף על פי שכבר יצא האדם ידי חובתו, מוציא את האחרים.
(ספר יוחסין)
