מסכת שבועות, פרק ב, משנה א

פרק ב, משנה א: יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה, נֶעְלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְלֹא יָדַע וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר אֶת הֻטֻּמְאָה, נֶעְלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדַע וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד:
פרק ב, משנה א: אחרי שהתבארו בפרק הקודם אופני הכפרה על מקרים שונים של טומאת מקדש וקדשיו, חוזרת המשנה לבאר את האמור בתחילת הפרק, יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, כלומר, שתים המפורשות בכתוב ושתים הנלמדות מדרשה, ומבארת המשנה, אם נִטְמָא האדם, וְיָדַע שנטמא, וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה – שכח שנטמא, וְזָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ – וזוכר הוא שבשר זה הוא קודש, או שנֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה – שכח שבשר זה קדוש אך זוכר הוא שהוא טמא, או שנֶעְלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה – שכח שהוא טמא ושכח שזהו בשר קדש, וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא יָדַע באותה שעה שהוא חוטא, וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע – לאחר שאכל נזכר, הרי כאן שני אופני שכחה לגבי אכילת בשר קודש, ששכח את הטומאה או ששכח את הקודש, הֲרֵי זֶה מתכפר בְּקרבן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
מביאה המשנה שני אופנים נוספים לגבי כניסה למקדש בטומאה: נִטְמָא, וְיָדַע שהוא טמא, וְנֶעְלְמָה [-נשתכחה] מִמֶּנּוּ טֻמְאָה, וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ – זוכר הוא שכאן מקום המקדש ואסור להכנס אליו בטומאה. או שנֶעְלַם מִמֶּנּוּ שזהו מקום המִקְדָּשׁ, וְזָכוּר אֶת הֻטֻּמְאָה, או שנֶעְלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה – שכח שזהו מקום המקדש ושכח שהוא טמא, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא יָדַע באותה שעה שהוא חוטא, וּמִשֶּׁיָּצָא מהמקדש יָדַע, הרי כאן שני אופנים של שכחה במקדש, ובשניהם הֲרֵי זֶה מתכפר בְּקרבן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.