מסכת שבועות, פרק ב, משנה ב
פרק ב, משנה ב: אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בַמֶּלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
משנה ב: דינים אלו, של טמא הנכנס למקדש, אֶחָד [-בין אדם] הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה עצמה, וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שאף תוספת העזרה קדושה כעזרה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר ירושלים, וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא בְמֶּלֶךְ, וְנָבִיא, וְאוּרִים וְתֻמִּים, וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת – מקריבים שני קרבנות תודה, הבאים עם לחמים, ונוטלים עמהם שני לחמים, וּבְשִׁיר, שהיו משוררים את המזמור 'ארוממך ה' כי דיליתני'. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין, וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת – שני לחמי התודה מובלים אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. התודה הַפְּנִימִית, שהיתה סמוכה לבית דין, נֶאֱכֶלֶת, וְהתודה הַחִיצוֹנָה, הרחוקה מבית דין, שהיתה מהלכת ראשונה, נִשְׂרֶפֶת. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, אין התוספת קדושה, והַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
