יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ו, שיעור 43

מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אף שאין להם זכיה מדאורייתא, מכל מקום יֵשׁ בָּהֶן גֶּזֶל מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם, כלומר, מתקנת חכמים, שלא יבואו להתקוטט איתם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יש בכך משום גֶּזֶל גָּמוּר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא, אף לדברי רבי יוסי אין הכוונה לגזל גמור מן התורה, אלא ל'גֶּזֶל גָּמוּר' מִדִּבְרֵיהֶם – מדרבנן, ואף שלפי זה נמצא שבין לרבי יוסי ובין לרבנן זהו גזל רק מדרבנן, מכל מקום נַפְקָא מִינָהּ – יש חילוק ביניהם, לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין, כלומר, דְּאִי לֹא מְהַדָר – שאם אינו מחזיר את המציאה מרצונו לאותו חרש או שוטה או קטן שמצאוה, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי דְנַחְתִּינָן לְנִכְסֵיהּ – שיורדים לנכסיו ומוציאים ממנו את הממון, כיון שתקנו חכמים שיהא זה ממש כגזל גמור, אך לדעת חכמים שזהו רק גזל 'מפני דרכי שלום', אין יורדים לנכסיו. מבררת הגמרא, וּלְרַבָּנָן, דְּסָבְרֵי לֹא נַחְתִּינָן לְנִכְסֵיהּ – שאין יורדים לנכסיו של אותו אדם שנטל מציאה זו מידי חרש שוטה או קטן, מַאי עַבְדִּינָן לֵיהּ – מה עושים לו, והרי לא מסתבר שיניחו לכל אדם לגזול את מציאתם של חרש שוטה או קטן ולא יעשו להם מאומה. משיבה הגמרא, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים אותו, וְנַטְרִינָן לֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין – וממתינים לו שלשים יום, שיחזיר את אותה מציאה לחרש שוטה או קטן שמצאוה, דְּאִינוּן עִידָּן נִיגוּדֵיהּ – שזהו הזמן הראוי להלקותו על כך שלא שמע לקול דברי חכמים, ולא עשה מה שחייבוהו חכמים לעשות כדי להתיר מעליו את הנידוי, וְאִי לֹא אָתֵי לְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין וְתָבַע למישרייה  – ואם לא בא עד לאחר אותם שלשים יום לבקש שיתירו לו את הנידוי, על ידי שישיב את המציאה, מְנַגְדִינָן לֵיהּ – מלקים אותו, וְשַׁרִינָן לֵיהּ – ומתירים לו את הנידוי, וְשַׁבְקִינָן לֵיהּ – ומניחים לו, כיון שבחיוב דרבנן מעין זה אין יורדים לנכסיו לגבות ממנו בעל כרחו.

אָמַר רַב פָּפָּא, הַאי מַאן דְּמַפִּיק שְׁטָרָא אַחַבְרֵיהּ – מי שמוציא שטר חוב על חבירו, וְאָמַר לֵיהּ – וטען הנתבע ואמר שְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא – זהו שטר שכבר פרעתיו, לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ – אינו נאמן לטעון כן, אֶלָּא אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים לנתבע זִיל שָׁלִים – לך ושלם את חובך, על פי האמור בשטר. וְאמנם אִי אָמַר הנתבע לִישְׁתַּבַּע לִי – ישבע לי התובע שאכן השטר אינו פרוע, ואשלם, אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים לתובע, אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ – עליך להשבע תחילה שאכן השטר אינו פרוע, ואז יתחייב הנתבע לשלם. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, וְכִי מַה החילוק בֵּין אדם זֶה, שאף על פי שאין שום חסרון בשטר שמוציא עליו התובע, יכול הוא לחייבו להשבע קודם שיפרענו, לְפוֹגֵם שְׁטָרוֹ – לבין תובע המחזיק שטר חוב על חבירו, אך מודה הוא שחלק מהחוב כבר פרוע [ובכך הוא 'פוגם' ומחליש את כח השטר שבידו], שמבואר במשנה (כתובות פז.) שאם הנתבע טוען שכל החוב פרוע, חייב התובע להשבע שאין כל החוב פרוע, ורק אז מתחייב הנתבע לשלם, והרי לפי המבואר בדברי רב פפא כל תובע חייב להשבע שאין השטר שבידו פרוע, ולא רק הפוגם את שטרו, ואילו מהמשנה שם משמע שזהו דין מיוחד במי שפוגם את שטרו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, הָתָם – שם, באופן שפגם התובע את שטרו והודה שחלקו פרוע, אַף עַל גַּב דְּלֹא טָעֵין – אף שהנתבע אינו טוען שישבע לו המלוה, טַעֲנִינָן לֵיהּ – אנו טוענים עבורו טענה זו, ואומרים לו להשבע שאין כל השטר פרוע. אבל הָכָא – כאן, כשהמלוה טוען שהחוב כולו אינו פרוע, 'זִיל שָׁלִים' אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים לנתבע שילך וישלם, וְרק אִי אָמַר הנתבע 'אִשְׁתַּבַּע לִי', אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים לתובע אִשְׁתְּבַע לֵיהּ – השבע לו, ואז תגבה את חובך.

וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן הוּא – ואם התובע הוא תלמיד חכם, לֹא מִזְדַקְקִינָן לֵיהּ – אין בית דין נזקקים לתביעה זו, כיון שאינם רוצים להשביע את אותו תלמיד חכם, שאין זה לפי כבודו שייראה כאילו חושדים בו שהוא משקר ותובע חוב שכבר נפרע, ומאידך אינם יכולים לגבות את חובו מאותו אדם כל זמן שאין התובע נשבע, ולכן מסתלקים הדיינים מדין זה ואינם דנים אותו [אמנם בכל מלוה שאינו רוצה להשבע, יכול הלוה לתבוע שיקרעו את השטר שבידו, ואילו בתלמיד חכם כיון שמסתלקים הדיינים מדינו, אין קורעים את שטרו (ט"ז), וכן אם אותו תלמיד חכם תפס את ממון ההלואה מיד הלוה, אף שלא נשבע, אין מוציאים מידו (ש"ך)].

ושבועה זו שחייב כל מלוה להשבע שלא נפרע שטר החוב שבידו, אם הלוה דורש זאת, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר דְּהַאי שְׁבוּעָה שמחייבים אותו, שְׁבוּעַת הֵיסֶת הִיא, וכעין שבועה שמחייבים את הכופר בכל, שהיא שבועה קלה. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר ששבועה חמורה כְּעֵין שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה הִיא. וַאֲנַן סְבִירָא לָן כְּמַאן דְּאָמַר – ואנו סוברים כדעת האומר ששבועה זו היא כְּעֵין שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה, דּוּמְיָא דְפּוֹגֵם שְׁטָרוֹ – בדומה למי שמודה ששטרו פרוע בחלקו, שהשבועה המוטלת עליו היא שבועת המשנה, שהיא שבועה חמורה וכעין דאורייתא, ואף אדם זה שטוען שהחוב כולו אינו פרוע, אם הנתבע דורש שישבע על כך, חייב הוא להשבע שבועה חמורה, כעין דאורייתא.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)