יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ו, שיעור 44

משנה

אמר התובע לנתבע, מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ הנתבע בפני עדים, הֵן – אכן חייב אני לך מנה, לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי, והשיב לו, כבר נְתַתִּיו לָךְ, פָּטוּר הוא משבועת התורה, כיון שנאמן הוא בטענה זו שהחזיר את חובו [אך חייב הוא שבועת היסת שתקנו חכמים]. אבל אם כשתבעו למחרת בפני בית דין השיב הנתבע אֵין לְךָ בְיָדִי, ומעולם לא הייתי חייב לך, הרי זה חַיָּב לשלם, ואינו נאמן אפילו בשבועה, שהרי כבר הודה בפני עדים שהוא חייב, וכיון שעתה כפר בחיובו הוחזק ככפרן, והמוחזק כפרן אינו נאמן בשבועה. אמר לו התובע, מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ, הֵן, המשיך התובע ואמר לו אַל תְּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים. לְמָחָר, אָמַר לוֹ התובע לנתבע, תְּנֵהוּ לִי. והשיב הנתבע נְתַתִּיו לְךָ שלא בפני עדים, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לִתְּנוֹ לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, שכך התנה עמו, ואינו נאמן לומר שהחזיר לו שלא בפני עדים.

 

 

גמרא

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים, אך לא התנה עמו שיפרענו בפני עדים, אֵין הלוה צָרִיךְ לְפּוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, אלא יכול הוא לפרוע לו את חובו בינו לבינו, ונאמן על כך אף ללא ראיה. וְאִם אָמַר לוֹ המלוה עַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים, צָרִיךְ הלוה לְפּוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, וְאִם אָמַר הלוה למלוע פְּרַעתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם, ולכן אינם יכולים להעיד לפנינו על כך, אַסִיקְנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא – הסיקה הגמרא בשם רבא דְּאֵינוֹ נֶאֱמָן, אלא כל זמן שאין לו עדים על כך שפרע, אינו נאמן וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.

 

 

הַהוּא דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו, כִּי פָּרַעְתָּ לִי, לֹא תִּפְרָעָן – אל תפרע לי את חובי אֶלָּא בְּאַפֵּי – רק בפני רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן. אָזֵיל – הלך אותו לוה, פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סַהֲדֵי אַחֲרִינֵי – ופרע למלוה את חובו בפני עדים אחרים, אָמַר אַבַּיֵּי בענין זה, הרי בְּאַפֵּי סַהֲדֵי אָמַר לֵיהּ – אמר לו שיפרענו בפני עדים, ואכן בְּאַפֵּי סַהֲדֵי פָּרַע לֵיהּ – פרע לו בפני עדים, ואף שאינם אותם 'ראובן ושמעון' שאמר לו, אין בכך כלום. ואילו רָבָא אָמַר, לְהָכִי – לשם כך אָמַר לוֹ המלוה שיפרענו דוקא בפני רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִידְחְיֵיהּ – כדי שלא ידחנו הלוה בטענותיו, אלא יהיה חייב לפרוע לו בפני ראובן ושמעון.

ובביאור דברי רבא נחלקו המפרשים, אִיכָּא מַאן דְּמוּקִים לָהּ הֲכִי – יש מי שמעמיד את דבריו באופן זה, כְּגוֹן דְּהַנָךְ סַהֲדֵי לֵיתְנֵהוּ גַּבָּן – כשאותם עדים שראו את הפרעון אינם נמצאים לפנינו, דְּלֹא נַטְרִינָן לְהוּ עַד דְּאָתוּ וּמַסְהֵדֵי – שאין 'שומרים' וממתינים עד שיבואו אותם עדים ויעידו, אֶלָּא הוֹאִיל וְאָמַר לֵיהּ המלוה לֹא תִּפְרָעָן אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּפַרְעֵיהּ אִיהוּ בְּאַנְפֵּי אַחֲרִינִי – ופרעו הלוה בפני עדים אחרים, אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים ללוה, כיון שאין עדים אלו נמצאים לפנינו, זִיל הַשְׁתָּא פַּרְעֵיהּ – לך עתה ופרע לו את חובו, כפי שהתנה אתך, וְאִי אָתוּ – ואם לאחר זמן יבואו אותם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּמַסְהֵדֵי דְפָּרַע לְךָ – ויעידו שפרעת את חובך למלוה, מִיחַיַּיב לְאַהְדּוֹרֵי לָךְ – יתחייב המלוה להחזיר לך את הממון שפרעת לו, אך כל זמן שלא באו אותם עדים לפנינו, מועיל תנאו של המלוה, שלא תפרענו אלא בפני ראובן ושמעון, לענין זה שאין ממתינים לעדים אחרים, אלא כל זמן שאינם לפנינו, מחייבים את הלוה לשלם למלוה את חובו.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)