יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ו, שיעור 45

כפי שהתבאר, האומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון, ופרע לו בפני אחרים, חייב, והביא הרי"ף את דעת הסוברים שדין זה הוא באופן שהעדים הללו אינם לפנינו, ולכן בינתיים מחייבים אותו לשלם, ואם יבואו אותם עדים ויעידו כדברי הלוה, שאכן פרע בפניהם, יצטרך המלוה להחזיר ללוה את מה ששילם לו. מוסיף הרי"ף ואומר, וְאַנַן לֹא סְבִירָא לָן הֲכִי – ואנו איננו סוברים כן, דְּהַאי דִּינָא – כיון שדין זה [שאם העדים אינם לפנינו חייב הלוה לשלם, ואם יבואו העדים ויעידו כדברי הלוה יצטרך המלוה להחזיר לו], היינו הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – באופן שאמר המלוה לחברו 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים' סְתָם – ללא שיאמר לו 'בפני ראובן ושמון' הוּא דְּאִיתְמָר – באופן זה נאמר דין זה, כִּדְכַתְבִינָן לְעֵיל, אֲבָל הַאי מַעֲשֵׂה תִּנְיָינָא – אבל במעשה זה, האחרון, שאמר לו 'אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון', לֹא אָתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן אֶלָּא דִּינָא אַחֲרִינָא  לא בא להשמיענו אלא דין אחר, דְּהוּא אָלִים מֵהַהוּא דִּינָא קַמָּא – שהוא 'חזק' ומחודש יותר מהדין הראשון, וחידושו הוא, דְּכִי אָמַר לֵיהּ – שאם אמר המלו הללוה 'לֹא תִּפְרָעָן אֶלָּא בְּאַנְפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן', הָא אִיפְסִילוּ לְהוּ שְׁאָר אִינְשֵׁי לְגַבֵּי הַהוּא פִוּרְעָנָא  – הרי נפסלו בכך כל אנשי העולם מלהעיד על פרעון של חוב זה, וְכֵיוָן דְּקָבִּיל עַל נַפְשֵׁיהּ הַדֵּין תְּנָאָה – וכיון שהלוה קיבל על עצמו תנאי זה, תְּנַאי מָמוֹן הוּא, וְקַיָּים.

מוכיח הרי"ף את דבריו, שאדם יכול לפסול על עצמו עדים, דְּהָא בְּהֶדְיָא אַמְרִינָן – שהרי בפירוש אמרו, דְּאִי אָמַר לֵיהּ הנתבע לתובע מְהֵמְנָת לִי כְבֵי תְּרֵי – אתה נאמן עלי כשני עדים בענין זה שאנו דנים עליו, וְאָתוּ בֵּי תְּרֵי וּמַסְהֵדֵי – ובאו שני עדים והעידו נגד דברי התובע, דְּלֹא מַשְׁגְחִינָן בְּהוּ – שאין משגיחים באותם עדים ואין מקבלים אותם, מִשּׁוּם דְפַּסְלֵיהּ בִּתְּנָאָה דְּקַבִּיל עָלֵיהּ – כיון שבתנאי זה שקיבל עליו שיהא בעל דינו נאמן עליו, פסל את כל העדים האחרים על עצמו. וְהַאי דִּינָא נַמִּי הָכִין הוּא – ואף דין זה שלמדנו כאן, הוא גם כן מטעם זה. וְהַדֵין הוּא סְבָרָא דִּילַן – וזו היא סברתנו בבאור דין זה.

ומבאר הרי"ף מהיכן נלמד באור זה: וְדַיְיקִינָן לְהָא סְבָרָא – ודייקנו ולמדנו סברא זו, מֵהָא דְאַסִיקְנָן מִשְּׁמָא דְּרָבָא – ממה שאמרה הגמרא בשם רבא, דְּמָאן דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – שאם אמר המלוה ללוה, אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים, שֶׁצָּרִיךְ הלוה לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, וְאִם אָמַר לוֹ הלוה כְּבָר פְּרָעתִיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִי הַאי דִּינָא אַחֲרִינָא הָכֵין הוּא, הֵיכִי [-כיצד] אָמַר רָבָא בביאור דבריו 'לְהָכִי אָמַר לֵיהּ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִידְחְיֵיהּ' – לשם כך אמר המלו הללוה שיפרענו רק בפני ראובן ושמעון, כדי שלא יוכל לדחותו, דְּמַשְׁמַע מכך, דְּאִי לֹא אָמַר לֵיהּ 'רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן', אלא סתם 'בפני עדים', מַדְּחִי לֵיהּ – יכול הוא לדחותו, וְהָא אָמַר רָבָא – והרי רבא עצמו אמר, אַף עַל גַּב דְּלֹא אָמַר לֵיהּ 'רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן' לֹא מָצֵי מַדְּחִי לֵיהּ – אינו יכול לדחותו, אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ – ומוכח מכך, דהַאי דְּאָמַר רָבָא 'לְהָכִי אָמַר לֵיהּ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִדְחִיֵהּ', היינו שכשאמר לו שיפרענו רק בפני ראובן ושמעון אַף עַל גַּב דְאִיתִינְהוּ לְסַהֲדֵי גַּבָּן – אף שהעדים נמצאים לפנינו, וּמַסְהֵדֵי דְּפַּרְעֵיהּ – ומעידים שפרעו, הוּא דְּלֹא מְקַבְּלִינָן מִינַּיְיהוּ כְּלָל – אין מקבלים את עדותם כלל, אֶלָּא אָמְרִינַן לֵיהּ ללוה, זִיל פַּרְעֵיהּ – לך ופרע לו, דִּכְמַאן דְפָּסִיל לְהוּ דָּמִי – שהרי זה כאילו פסל הלוה בפירוש את כל העדם שיעידו לטובתו בענין זה, מלבד ראובן ושמעון.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)