מסכת שבת, פסקי הלכות, פרקים ט-י
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. הנושא עבודה זרה, נטמא, כפי שנדה מטמאת במשא.
ב. ספינה אינה מקבלת טומאה.
ג. ערוגה שגודלה ששה על ששה טפחים, מותר לזרוע בה חמשה מיני זרעונים, ארבעה בארבעת צדדיה, ואחד באמצע.
ד. אשה ששימשה עם בעלה, ופלטה שכבת זרע בתוך שלשה ימים, טמאה.
ה. רוחצים במים חמים את התינוק בשלשת הימים שלאחר מילתו, ומחללים על כך את השבת [בזמנם, שהיתה סכנה אם לא היו עושים כן].
ו. יש לקשור צמר אדום בראש השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכפורים.
ז. אסור לסוך את הגוף בשמן ביום הכפורים.
ח. שיעור הוצאת עצים בשבת, כדי לבשל בהם [כגרוגרת מ]ביצת תרנגולת, מעורבת בשמן ונתונה באילפס חם. תבלין, כדי לתבל ביצה זו, וכל התבלינים מצטרפים לשיעור זה.
ט. שיעור הוצאת מיני צבעים, כדי לצבוע בגד קטן שהאשה מתקשטת בו. מיני חומרים המשמשים לניקוי, כדי להעביר על כתם לבדוק אם הוא דם נדה או לכלוך סתם.
י. שיעור הוצאת פלפלת, עיטרן, מיני בשמים ומיני מתכות, דבר הטעון גניזה [כעפר או אבני המזבח, רקב ספרים ומטפחותיהם] בכל שהוא.
יא. המוציא קופה גדולה שיש בה מינים רבים ושונים, חייב רק חטאת אחת.
יב. המוציא זרעוני גינה, חייב אף בפחות מכגרוגרת. חגב טהור, חי שיעורו בכל שהוא. מת, כגרורגרת. ציפורת כרמים, המשמשת לרפואה, בכל שהוא.
יג. לא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. ולא ימנע עצמו מללמוד תורה אפילו בשעת מיתה. אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – שבת, פרק י
א. אדם שהצניע דבר לשימוש מסוים, אפילו בשיעור קטן ביותר, חייב על הוצאתו בשבת מרשות לרשות. ואם חזר בו משמירתו זו, חייב ככל אדם, רק אם הוציא שיעור הוצאה השייך לאותו דבר.
ב. איסקופת הבית שדינה ככרמלית, כגון שרחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה, המוציא מהבית אליה, וממנה לרשות הרבים, פטור, כיון שלא הוציא בפעם אחת לרשות הרבים אלא נח תחילה בכרמלית.
ג. המוציא קופה מלאה פירות מרשות היחיד לרשות הרבים, אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה, אך אם חלקה ברשות היחיד, פטור אף על אותם פירות שיצאו לגמרי, כיון שהקופה נחשבת כדבר אחד.
ד. המוציא מרשות לרשות חייב, בין אם הוציא בימינו, בשמאלו, בתוך חיקו או על כתפו.
ה. אך המוציא מרשות לרשות שלא כדרך הוצאה, פטור. וכגון המוציא באחורי ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו, באוזניו ובשערו, באפונדתו כשפיה למטה, בין אפונדתו לחלוקו, בחפת חלוקו, במנעלו או בסנדלו. וכן המוציא משא על ראשו.
ו. אף שרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים נחשבת 'מקום פטור', מכל מקום המוציא משא מרשות לרשות על כתיפו, אף על פי שהוא למעלה מעשרה, חייב, כיון שכך היה משא בני קהת במדבר.
ז. המתכוין להוציא מרשות לרשות חפץ התלוי לפניו ושמור היטב, והסתובב החפץ ונתלה מאחוריו, בשמירה פחותה, פטור. אך אם התכוון להוציא בשמירה פחותה והוציא בשמירה טובה יותר, חייב. ואם דרך הדבר להסתובב מצד לצד, חייב בכל אופן.
ח. שני בני אדם שהוציאו מרשות לרשות, אם לא היה אחד יכול להוציא לבדו – שניהם חייבים. ואם היה כל אחד מהם יכול להוציא לבדו – שניהם פטורים.
ט. המוציא מאכל בכלי מרשות לרשות, ולא היה במאכל שיעור הוצאה המחייבת, פטור אף על הכלי כיון שהכלי בטל למאכל. וכן המוציא אדם חי במיטה, פטור אף על המיטה כיון שהיא טפילה לאדם. אך המוציא מת במטה, חייב אף על המטה, שאינה טפילה לו].
י. המוציא כזית ממת או נבלה, וכן כעדשה משרץ, חייב, כיון שבכך הוא מסלק את הטומאה, ויש בזה חשיבות.
יא. מת המוטל בבזיון או בחמה ברשות היחיד או ברשות הרבים, מותר להוציאו לכרמלית, כיון שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן זה, אך אסור להוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך.
יב. החותך צפרניו בשינוי, כגון זו בזו, או בשיניו. וכן התולש שערות מגופו בידו, פטור מן התורה אך הדבר אסור מדרבנן.
יג. החותך מגופו שתי שערות בכלי, חייב מן התורה. ואם ליקט שערה לבנה מתוך שחורות או להפך, חייב אפילו על שערה אחת. ואפילו בחול הדבר אסור משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה'.
יד. אשה הקולעת שערות ראשה לצמות, והמחלקת שערותיה באמצע הראש לשני צידיו, והנותנת צבע בעיניה, פטורה מן התורה והדבר אסור מדרבנן.
טו. התולש מעציץ נקוב, חייב כתולש מן הקרקע. והתולש מעציץ שאינו נקוב, פטור מן התורה והדבר אסור מדרבנן.
טז. צפורן שנתלשה רובה, ורצועות עור הסמוכות לצפרניים שנתלשו ברובם, ותלישתם כלפי הגוף, מותר לתולשם ביד ואסור לתולשם בכלי. ואם לא פירשו רובם, אסור לתולשם ביד, והתולשם בכלי חייב חטאת.
יז. מותר לרבץ את הבית במים, אף כשקרקעית הבית של עפר ויתכן שיושוו גומות, כיון שזהו דבר שאינו מתכוון.
(ספר יוחסין)
