מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק א
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. העוקר חפץ מרשות הרבים ומניחו ברשות היחיד, או להיפך, חייב.
ב. העוקר חפץ מרשות אחת, וחבירו מניחה ברשות אחרת, הרי שכל אחד עשה חצי מלאכה, ופטורים מן התורה, אך הדבר אסור מדרבנן.
ג. העומד ברשות הרבים וידו פשוטה לרשות היחיד, והניח אדם אחר חפץ בידו, והוציאו לרשות הרבים, פטור שהרי לא עשה אלא הנחה אבל העקירה נעשתה על ידי מי שהניח בידו, כיון שידו נגררת אחר גופו, העומד ברשות הרבים. אבל מי שכל גופו עומד ברשות היחיד והטעינוהו חפצים, ויצא לרשות הרבים, חייב, כיון שעקירת גופו נחשבת כעקירת חפץ, והרי עשה עקירה והנחה.
ד. העומד ברשות היחיד, והוציא את ידו כשהיא מלאה פירות לרשות הרבים ועשה בזה עקירה מרשות היחיד], ועדיין לא הניחה ברשות הרבים, אם עשה כן במזיד, קנסוהו חכמים שלא יחזיר את הפירות לרשות היחיד. ואם היה שוגג מותר לו להחזיר רק לאותה חצר שממנה הוציא את הפירות, ולא לחצר אחרת.
ה. אין חיוב הוצאה בשבת אלא כשעקר חפץ המונח במקום שרוחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וכן הניחו במקום דומה. אמנם אם עקר חפץ שהיה מונח בידו של אדם, או הניח בידו של אדם, חייב, כיון שיש לה חשיבות כמקום של ארבעה על ארבעה.
ו. אסרו חכמים לרדות פת מהתנור בשבת, משום עובדין דחול ויש אומרים שזהו איסור שבות], אך אם הכניס את הפת לתנור בשבת עצמה, ואם לא ירדנה לפני שתיאפה יעבור על איסור דאורייתא, התירו לו לרדותה, ואף ללא שינוי. ואם הושארה שם הפת מערב שבת, ואין לו מה לאכול בשבת, התירו לו לרדות בשינוי לצורך סעודות השבת.
ז. הזורק או מעביר חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית, ולא עצר בהליכתו כשהיה בכרמלית, כשהניח את החפץ ברשות הרבים, חייב.
ח. ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד – הוא מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ומוקף במחיצות שגובהן עשרה טפחים וכן חריץ או גדר שיש בהם עומק או גובה עשרה טפחים, ורוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.
ט. רשות הרבים – רחובות שיש ברוחבם שש עשרה אמה והם פתוחים משני צידיהם, וכן שווקים שמתקבצים בהם רבים ויש בהם שש עשרה אמה על שש עשרה אמה (רמב"ן)].
י. כרמלית – מקום שאינו מוקף מחיצות אך אין רבים מהלכים בו, כגון ים ובקעה, וכן קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, אף שלעיתים נדחקים הרבים ונכנסים אליה,. וכן מקום עמידת הסוחרים ומקום תליית הסחורות בין העמודים שברשות הרבים, הרי הם כרמלית. וכן חצרות של רבים ורחובות קטנים שאינם מפולשים, אף על פי שהם מוקפים מחיצות ודינם כרשות היחיד מהתורה, נתנו להם חכמים דין כרמלית, ואסרו לטלטל בהם בלא עירוב.
יא. מקום פטור – כגון עמוד ברשות הרבים הגבוה משלשה טפחים ואין בו רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וכן רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים נחשבת מקום פטור.
יב. אסור מן התורה להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך. חכמים הוסיפו ואסרו להוציא מהכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, ולא מרשויות אלו לכרמלית.
יג. מותר להוציא מרשות היחיד או מרשות הרבים למקום פטור, ולהיפך. וכן מותר למי שעומד במקום פטור ליטול מיד העומד ברשות היחיד או ברשות הרבים וליתן בידו, אך אסור מדרבנן ליטול מיד העומד ברשות הרבים וליתן ביד העומד ברשות היחיד.
יד. חצרות של רבים ומבואות שאינם מפולשים, הגם שהחשיבום חכמים כ'כרמלית', אם עשו עירובי חצירות ושיתופי מבואות, הרי הם כרשות היחיד, ומותר לטלטל בהם.
טו. העוקר מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים, צריך שינוח הדבר על גבי דבר שיש בו רוחב ארבעה על ארבעה טפחים. אך אם נח הדבר באויר רשות הרבים, כגון שזרק דבילה ונדבקה בדופן לבינה המונחת ברשות הרבים, הרי זה כמונח בקרקע רשות הרבים, וחייב.
טז. לבינה המונחת ברשות הרבים, גבוהה משלשה טפחים ואין רבים מהלכים עליה, דינה כ'מקום פטור', והזורק חפץ מרשות היחיד ונח על גבי לבינה זו, פטור. אך אם אין בגובהה שלשה טפחים, וכן קוצים או גללים הנמצאים ברשות הרבים ואינם גבוהים שלשה, דינם כרשות הרבים עצמה.
יז. בית שגובהו החיצוני עשרה טפחים ואילו בתוכו אין גובה עשרה, גגו נחשב כ'רשות היחיד' ומותר לטלטל שם, ותוכו נחשב 'כרמלית', ואסור לטלטל בו. אך אם חקק בתוכו עומק המשלימו לעשרה, אפילו אם חקק זה הוא רק בשטח של ארבעה טפחים על ארבעה, מותר לטלטל בכל הבית.
יח. חורים הנמצאים בכותל הסמוך לרשות היחיד, ופתחיהם פונים לרשות היחיד, דינם כרשות היחיד.
יט. חורים הנמצאים בכותל הסמוך לרשות הרבים ופתחיהם פונים לרשות הרבים, אין דינם כרשות הרבים, ולכן אם יש בהם ארבעה על ארבעה טפחים וגובה עשרה טפחים, דינם כרשות היחיד. ואם גודלם פחות משיעורים אלו, הרי זה 'מקום פטור'.
כ. 'רשות היחיד' כוללת אף את האויר עד לרקיע, ולכן הזורק חפץ מרשות הרבים ונח על גבי קנה גבוה מאה אמה הנעוץ ברשות היחיד, חייב. אך 'רשות הרבים' גובהה עד עשרה טפחים בלבד, ומעל לגובה זה הוא 'מקום פטור', ואין חייבים על ההנחה שם או העקירה משם.
כא. כלי גדול שיש בו גובה עשרה טפחים ורוחב ארבעה על ארבעה ואם הוא עגול, יש בו קוטר ששה טפחים], דינו כ'רשות היחיד' בפני עצמה. ואם זרקו מרשות היחיד לרשות הרבים, פטור כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד.
כב. אין חייבים על הנחה ברשות הרבים אלא אם כל החפץ ברשות הרבים, ולכן כלי הגבוה אפילו מעט יותר מעשרה אף שאין ברוחבו ארבעה על ארבעה], והוציאו מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, פטור, לפי שלא הונח כל החפץ ברשות הרבים, שהרי מיעוטו נמצא ב'מקום פטור'.
כג. מקום גבוה ברשות הרבים יותר משלשה טפחים, אין דינו כרשות הרבים אלא כ'מקום פטור' אם אין בו ארבעה על ארבעה, או כ'כרמלית' אם יש בו ארבעה על ארבעה],. אך אם הוא גבוה תשעה טפחים, ורבים משתמשים בו להניח עליו את המשא ולהיטיבו על כתפיהם, דינו כרשות הרבים.
כד. חפירה קטנה ברשות הרבים, והרבים משתמשים בה להצניע שם את חפציהם, אין דינה כרשות הרבים, לפי ששימוש שעל ידי הדחק אינו נחשב שימוש, ודינה ככרמלית.
כה. חבילה של קנים שמוליכה האדם ברשות הרבים בלא לעקור את כולה מהקרקע אלא ראשה האחד מונח תמיד על גבי הקרקע וזוקף את ראשה השני ועל ידי כך משליכה הלאה, אף אם העבירה ארבע אמות ברשות הרבים, פטור, לפי שלא היתה כאן עקירה גמורה.
כו. איסקופת בית, שאין ברוחבה ארבעה על ארבעה דינה כ'מקום פטור', ומותר לעקור חפץ מרשות הרבים או מרשות היחיד ולהניח עליה. אבל אסרו חכמים להכניס לבית חפץ שעקרו מרשות הרבים והניחו עליה, וכן להיפך, מחשש שיבואו להוציא מרשות לרשות גם בלא להניח במקום פטור.
כז. מבוי שיש לו דלת, ומחוץ לדלת נמצאת איסקופת המבוי בתוך מחיצות המבוי], ומעל איסקופה זו מונחת קורת המבוי, בזמן שהדלת פתוחה והקורה מתירה אותו – מותר להשתמש גם בחלק האיסקופה שתחת הקורה. אבל כשהדלת נעולה ואין הקורה מועילה למבוי – אסור לטלטל בכל האיסקופה, ואף בחלק שתחת הקורה, לפי שאין קורה מועילה אלא למבוי אלא אם יש בה רוחב ארבעה טפחים, שאז נחשבת כתקרה ומועילה להחשיב את האיסקופה שתחתה לרשות היחיד.
כח. סמוך לזמן מנחה גדולה שבכל יום והיינו חצי שעה קודם זמן המנחה], אסור לאדם להתחיל להסתפר אפילו תספורת רגילה, או להכנס לבית המרחץ אפילו רק להזיע, או למקום עיבוד עורות אפילו רק להתבונן בעשיית המלאכה, לסעודה ואפילו קטנה, או לדין, ואפילו לגמר דין, קודם שיתפלל תפילת מנחה, מחשש שתארע תקלה או שיגרר בדברים אלו, ולא יתפלל.
כט. אם כבר התחיל דברים אלו, אפילו באיסור, אינו צריך להפסיק. והתחלת תספורת היא מזמן הנחת הבגד המיוחד לספרים, והתחלת מרחץ היא מעת הסרת הבגד העליון, והתחלת בורסקי היא מעת שקושר את שרווליו בין כתפיו, והתחלת אכילה היא מעת שמתיר את חגורתו, במקום שנוהגים בכך, או מעת שיטול את ידיו. והתחלת דין היא מעת שיתעטפו הדיינים בטליתם, ואם כבר היו מעוטפים מדינים קודמים הרי זה מעת שיתחילו בעלי הדין לטעון בפניהם.
ל. במקום שנוהגים להתיר את החגורה לפני האכילה, והתיר את חגורו לאכול קודם שהתפלל ערבית, עליו לחזור ולחגור ולהתפלל תחילה. והטעם שהחמירו בתפילה זו יותר מבמנחה, לפי שמצוי שאדם משתכר בסעודה זו, ולא יתפלל. ועוד, כיון שזמנה כל הלילה יסבור שיש לו עוד זמן להתפלל, ובסוף לא יתפלל.
לא. העוסקים בתורה תדיר ואינם פוסקים מלימודם לצורך מלאכה, כגון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, פטורים מתפילה וחייבים בקריאת שמע.
לב. יש לאדם ללבוש בגדים חשובים לתפילה, שנאמר 'היכון לקראת אלוהיך ישראל'
לג. גדולי האמוראים היו נוהגים בתפילתם לפי מצב הדור, אם היה זמן של צרות היו עומדים בבגדים פשוטים וחובקים ידיהם דרך צער, כעבדים לפני אדוניהם. ובזמן שלא היו צרות היו מתקשטים בבגדים נאים ומתפללים, משום 'היכון לקראת אלוהיך ישראל'.
לד. דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
לה. הדיינים יושבים בדין עד שעה שישית, בשעות זמניות, שזהו זמן מאכל תלמידי חכמים.
לו. מותר להתפלל ולקרוא קריאת שמע, ואף להניח תפילין בחדר החיצון של בית המרחץ שהכל לבושים בו. בחדר האמצעי שחלקם לבושים וחלקם ערומים, מותר לומר לחבירו שלום, מותר להשאר עטור בתפילין אך אסור להניחם לכתחילה, ואסור להתפלל או לקרוא קריאת שמע. בחדר הפנימי שהכל עומדים בו ערומים, אסור להתפלל בו או לקרוא בו קריאת שמע, וחייב להסיר שם את תפיליו, ואף אסור לומר לחבירו 'שלום', שהוא שם ה'.
לז. בית מרחץ חדש, שעדיין לא השתמשו בו, אפילו בחדר הפנימי מותר להתפלל.
לח. מותר לומר 'נאמן' בבית הכסא או בית המרחץ, לפי שאין זה שם ה'.
לט. הנותן מתנה לחבירו, והלה עתיד לידע ממי קיבלה, אינו צריך להודיעו בעצמו. אך אם הלה אינו עתיד לידע זאת, עליו להודיעו, כדי להרבות אהבה ואחווה. ואף הנותן פת לתינוק יעשה לו סימן כדי שתשאלנו על כך אמו, ומתוך כך יאמר לה שנתן לו פת. אמנם הנותן מתנה לעני בתורת צדקה, אין לו להודיעו, אלא אדרבה, מתן בסתר עדיף יותר.
מ. לא ישנה אדם את אחד מבניו לטובה, שגורם שיקנאו בו אחיו.
מא. גג בית הכנסת שבעיר צריך להיות גבוה יותר משאר גגות בתי העיר, ועיר שגגות הבתים שלה גבוהים יותר, סופה להיחרב. אמנם גגות של מגדלים וכדומה אין איסור שיהיו גבוהים מגג בית הכנסת.
מב. החולם חלום רע, מועילה התענית באותו יום לבטל את הגזירה הרעה הרמוזה בו, ומותר להתענות תענית זו אפילו בשבת. ומעלה יתירה יש כשמתענה בשבת, לפי שהכל מתענגים באותו יום וצערו גדול, ומועילה 'תענית חלום' שבשבת לקרוע גזר דין אפילו של שבעים שנה. אמנם כדי לכפר על כך שהתענה בשבת, יצום ביום אחר פעם נוספת.
מג. חוץ מתענית חלום, אסור לצום בשבת כלל, ואפילו רק עד חצות היום, אסור.
מד. סמוך לכניסת השבת לא יצא החייט עם מחטו, ולא הסופר בקולמוסו, שמא ישכח ויוציאם אחר כניסת השבת מרשות לרשות.
מה. מותר לצאת עם תפילין סמוך לחשיכה, כיון שאדם ממשמש בהם בכל שעה, לא ישכח להסירם קודם כניסת השבת ואף שאין איסור תורה לצאת עמהם בשבת דרך מלבוש, החידוש הוא שלא חששו שיצטרך להפנות ויחלצם, ויטלטלם כשהם בידו (תוספות), או שמותר אף ליטלם בידו בערב שבת, ולא חששו שישכח שהם בידו ויטלטלם (בית יוסף)]
מו. חייב אדם למשמש בכיסיו סמוך לכניסת השבת, כדי שלא יוציא לרשות הרבים בשוגג.
מז. בשבת עצמה, אסור לעשות לאור הנר מלאכה המצריכה התבוננות ועיון, כמו פילוי בגדים או קריאה בספר, מחשש שיטה את הנר, ויעבור באיסור 'מבעיר'. ואף הבחנה בין בגדיו לבגדי אשתו, אם הם דומים והדבר מצריך עיון, אסור.
מח. תינוקות הלומדים אצל רבם רשאים לקרוא לאור הנר, כיון שאימת רבם עליהם, ולא יטו. אך הרב עצמו אסור לו לקרוא עמהם לאור הנר, אך רשאי לראות היכן הם קוראים, כיון שבהבטה קלה כזו אין חשש הטיה.
מט. אפילו היה הנר גבוה מאד, אסור לקרוא לאורו בשבת, לפי שלא חילקו חכמים בגזירתם.
נ. שני בני אדם הקוראים בענין אחד, רשאים לקרוא לאור הנר, כיון שאם יבא האחד להטות, יזכירנו חבירו.
נא. אסור לקרוא לאור מדורה מחשש שמא יחתה בגחלים, ואפילו עשרה בני אדם הקוראים בענין אחד, לפי שהגחלים קרובים אליהם, ואין אחד מבחין כשבא חבירו לחתות.
נב. אדם חשוב, שאין דרכו להטות אף בחול, מותר לקרוא בשבת לאור הנר, שבודאי לא יטה.
נג. אסור לאדם לאכול עם אשתו בימי נידותה, מחשש שיבואו לעבירה ונחלקו הראשונים אם דוקא כאשר אוכלים מקערה אחת או אפילו על שולחן אחד אם אין היכר ביניהם].
נד. אין לאדם לפלות את בגדיו מכינים ברשות הרבים, ולא לגרום הקאה, מפני כבוד העוברים ושבים.
נה. כינה, שאינה נוצרת מזכר ונקיבה אלא מלכלוך, מותר להורגה בשבת. אך מפני כבוד האדם, אפילו בחול לא יהרגנה, אלא מוללה להחלישה וזורקה מעליו.
נו. מותר בשבת לעסוק בצרכי מצוה, כגון לפסוק צדקה על הציבור, לשדך את הבת, למצוא לילד מלמד לתורה או לאומנות, לנחם אבלים ולבקר חולים.
נז. המבקר את החולה בשבת אומר 'שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא'.
נח. המתפלל על החולה, יכלול בתפילתו את שאר חולי ישראל, שמתוך כך תפילתו נשמעת.
נט. לא יתפלל אדם בלשון ארמית, לפי שאין מלאכי השרת נזקקים לה. אך המתפלל בפני החולה רשאי להתפלל בארמית, לפי שהשכינה שרויה מראשותיו.
ס. המבקר את החולה לא יישב במקום גבוה מראש החולה, לפי ששכינה מראשותיו, אלא יושב באימה על מקום נמוך יותר.
סא. מותר לכל שמש לבדוק את נקיותם של הכלים לאור נר של נפט, כיון שהוא מאוס ואין חשש שיגע בו להטותו, וגם אורו גדול, ואין צורך להטותו. ובנר של שמן, אם הוא שמש שאינו קבוע וצריך התבוננות גדולה, אסור. ובשמש קבוע, מעיקר הדין מותר, אך אין מורים כן, מחשש שיבואו לזלזל בגזירה זו.
סב. מותר לחזן לסדר בפיו ראשי פרשיות מתוך הכתב, ולא חששו שיטה, אך לקרוא מהכתב את הפרשה כולה, אסור.
סג. אסור לאדם לשכב במיטה אחת עם אשתו נדה, אף שהוא בבגדו והיא בבגדה.
סד. אין אדם מצווה על שביתת כליו בשבת, ולכן מותר לשרות דיו, סממנים וכרשינין מערב שבת, אף שמלאכתם נגמרת בשבת עצמה. וכמו כן נותנים בערב שבת פשתן לתנור כדי לנקותו, או צמר ליורה כדי לצובעו, אף שהמלאכה מסתיימת בשבת עצמה.
סה. ההיתר להשאיר פשתן בתנור או צמר ביורה בשבת, הוא רק כשאין חשש שיחתה בגחלים או יגיס בקדירה, כגון באופן שהרוח או העשן מזיקים להם, או כשפתח התנור הוטח בטיט.
סו. אסור להשהות בשבת על גבי האש תבשיל שהתחיל להתבשל, מחשש שיחתה האדם בגחלים כדי לזרז את בישולו. אך אם לא התבשל כלל, או שיש בו חתיכת בשר אחת שעדיין לא התבשלה כלל, מותר, כיון שמסיח דעתו מתבשיל כזה.
סז. מותר להשהות על גבי האש תבשיל שהרוח מזיקה לו, כיון שאין חשש שיפתח את התנור לחתות בגחלים, שהרי הרוח תזיק לתבשיל. וכן מותר להשהות על האש תבשיל כשפי התנור טוח בטיט, ואין חשש שישבור את הטיט כדי לחתות. אך אם אין את אחד התנאים הללו, אסור להשהות.
סח. יש אומרים שדבר המשמיע קול, כגון ריחיים, אין להשאירן טוחנות בשבת, משום שהקול נשמע ויש בכך זלזול בכבוד השבת.
סט. מותר לפתוח בערב שבת שביל מים מהמעיין לגינה, והיא מתמלאת בשבת. או להניח בשמים על גחלים כדי לתת ריח טוב בבגדים, אף שהמלאכה נעשית בשבת. ומותר להניח רפואה על העין או על המכה, והם מתרפאים בשבת. וכן מותר להשאיר מצודות לבעלי חיים מערב שבת, אף שהם ניצודים בשבת.
ע. מותר למכור לגוי כל דבר בערב שבת, וכן לטעון עימו על גבי בהמתו, או על גבי הגוי עצמו, ואין חוששים שייראה שהגוי עובד עבור היהודי.
עא. מותר לתת לגוי עורות לעיבוד או בגדים לכיבוס, אפילו בערב שבת סמוך לכניסת השבת.
עב. מותר למכור לגוי חמץ בערב הפסח, אף שישאר החמץ ברשותו בפסח.
עג. מותר לתת מזונות לכלב בשבת, אף שהוא מוציאם מרשות לרשות. וכן מותר לתת מזונות לגוי, אף שהוא מוציאם מרשות לרשות.
עד. אין להשכיר כלים לגוי בערב שבת, כיון שנראה כמשכירם לשבת ולקבל שכר שבת, ושכר שבת אסור. אך מותר להשכירם לו ברביעי או חמישי, שאז שכר שבת נבלע בשכר ימות החול, ומותר].
עה. מותר לשלוח אגרות ביד גוי אפילו סמוך לכניסת השבת, אם קצץ לו סכום מסוים בשכרו. ואם לא קצץ, אסור, כיון שעושה הגוי מלאכה עבור היהודי, אלא אם כן יש 'בי דואר' במקום שאליו נשלחה האיגרת, שאחראי לקבל את האגרות, ויש שהות ביום שיגיע הגוי לכל הפחות לבית הסמוך לחומה, קודם כניסת השבת.
עו. המפליג בים לדבר הרשות אסור להפליג מיום רביעי והלאה, כיון שבשלשת הימים הראשונים להפלגה יש צער למפליגים מנענוע הספינה, ואין יכולים לקיים מצות עונג שבת כראוי. אבל לדבר מצוה, רשאי להפליג אפילו סמוך ממש לשבת בספינה של גוי, כיון שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ומתנה עם בעל הספינה שישבות בשבת, אף שיודע שלא ישבות.
עז. אין צרים על עיירות של גויים במלחמה שלשה ימים קודם לשבת, משום שבאותו זמן הם טרודים ומפחדים, ואינם יכולים לקיים מצוות עונג שבת כראוי. אך אחר שהתחילו במצור, אין מפסיקים אפילו בשבת.
עח. גויים המתגרים במלחמה עם ישראל בשבת, אם באו על עסקי ממון – אין מחללים את השבת כדי להלחם בהם. ואם באו על עסקי נפשות – מחללים את השבת. ובעיר הסמוכה לגבול, אפילו באו על עסקי ממון מחללים את השבת, לפי שאם יכבושה יוכלו בקלות לכבוש את כל הארץ.
עט. אדם שנמצא בערב שבת במרחק של שלש פרסאות מביתו, לא ילך לביתו לשבת, כיון שיגיע סמוך לשבת ממש, ומתוך שלא ידעו בני ביתו שהוא עתיד לבא לא הכינו עבורו צרכי שבת, ויבא לידי כעס והקפדה. ואם מהלך לבית אחרים, יש מתירים לפי שאינו סומך על מה שיכינו עבורו אלא על מה שנושא עימו, ויש אוסרים כיון שבודאי לא התכוננו לבואו ולא ימצא כלום.
פ. ענבים וזיתים שנדרכו בגת ובבית הבד, ויצא מהם רוב המשקה, מותר לטעון אותם בערב שבת בקורות וכדומה, כדי ששארית המשקה תזוב מהם במהלך השבת.
פא. שלש מלאכות יש בהוצאת משקה מהפירות, זו אחר זו: ריסוק, דיכה ושחיקה. ופירות שרוסקו בערב שבת, אסור לדוך אותם בשבת ונחלקו תנאים אם זהו איסור תורה או איסור דרבנן]. ופירות שגם נידוכו מערב שבת, מותר לשוחקם בשבת אף מדרבנן.
פב. שמן שנסחט בשבת מהזיתים הכבושים תחת הקורות, וכן מחצלאות שמכסים בהם את הזיתים בבית הבד, וכן מחצלות הכרוכות וקשורות שתים שתים, ומיועדות לסחורה, אינם 'מוקצה' בשבת.
פג. עז המיועדת לחליבה, רחל המיועדת לגיזה, תרנגולת המיועדת להטלת ביצים, תמרים העומדים לסחורה ושוורים העומדים לחרישה, כל אלו אינם מוקצים בשבת, כיון שמאכלים לעולם אינם נעשים 'מוקצה'.
פד. תבשיל המונח על גבי האש בערב שבת, מותר להשהותו שם גם בשבת עצמה, אם נגמר שליש בישולו קודם כניסת השבת. אך אם עדיין לא נגמר אפילו שליש בישולו, אסור להשאירו על גבי האש, מחשש שיבא לחתות בגחלים. וכן הרוצה להשהות עוגה על גבי גחלים צריך שיקרמו פניה העליונות קודם כניסת השבת. וכן לגבי בישולי גויים, אם התבשל הדבר על ידי ישראל שליש בישולו, אין בו משום בישולי גויים].
פה. המדליק מדורה בערב שבת על דעת שתדלק בשבת, צריך שתאחז האש ברובה קודם כניסת השבת, מחשש שיבא לחתות בגחלים. ו'רוב' היינו שתהא השלהבת עולה, ולא יצטרכו להביא עצים קטנים כדי להגביר את הבעירה.
פו. המדליק עץ יחיד, צריך שתהא האש אחוזה ברוב עביו וברוב היקפו קודם כניסת השבת.
פז. אמנם מותר להתחיל את צליית קרבן הפסח סמוך לכניסת השבת, כיון שבני החבורה זריזים וזהירים הם, ולא יבואו לחתות בגחלים בשבת. וכן מותר להאחיז את האש במדורת בית המוקד שבבית המקדש סמוך לכניסת השבת, לפי שהכהנים זריזים וזהירים הם.
פח. המדליק אגודה של קנים, או סל מלא גרעיני תמרים יבשים, צריך שתאחז האש ברובה קודם כניסת השבת, לפי שכשהם אגודים יחד אין האש נוחה להאחז בהם. אך אם התיר את קשר האגודה והתפזרו הקנים, או שפיזר את הגרעינים, נח לאש להתפשט בכולם, ואין צריכים רוב.
פט. רבי יהודה אומר שאם זו מדורה של פחמים די בהדלקה כל שהיא, לפי שהם מעצמם דולקים והולכים, ואינו צריך כלל לחתות בהם. וכן הדין במדורה של זפת, גפרית, שומן, שעוה, קש וגבבא, שאין צורך שתאחז האש ברובם, לפי שהם קלים להדלק, והאש מתפשטת בהם ללא חיתוי.
(ספר יוחסין)
