מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ג
א. כירה (שיש בה מקום שפיתת שתי קדירות) שהסיקוה בקש או גבבא, מותר להשהות עליה חמין או תבשיל בשבת. ואם הסיקוה בגפת או עצים, אסור, אלא אם כן הגחלים גרופים או קטומים (שזהו היכר המזכיר לאדם שאסור לחתות).
ב. דין זה, שיש צורך בגריפה או קטימה הוא בדבר שלא התבשל כל צרכו, או אף אם התבשל כל צרכו – המשך הבישול טוב עבורו, שבאופנים אלו יש חשש חיתוי בגחלים. אבל מים חמים, או תבשיל שהתבשל כל צרכו, והמשך הבישול אינו טוב להם, מותר להשהותם אף על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה, כיון שאין חשש שיחתה בגחלים.
ג. מי ששכח והשהה קדירה על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה, והתבשיל שבה לא היה מבושל כל צרכו, אסור לאוכלו. וכל שכן אם עשה כן במזיד.
ד. השוכח על כירה שאינה גרופה וקטומה תבשיל שהתבשל כבר כל צרכו, אך הוא 'מצטמק ויפה לו', מספק אין התבשיל נאסר.
ה. המבשל בשבת בשוגג, אין לאוכלו בשבת, ובמוצאי שבת מותר אף לו עצמו לאוכלו.
ו. המבשל בשבת במזיד, אסור לו לאוכלו לעולם, ולאחרים מותר לאכול במוצאי שבת.
ז. השוחט בהמה או עוף בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, מותר לאדם בריא לאכול את הבשר כמות שהוא, חי.
ח. המבשל לחולה בשבת, ונשאר בשר מיותר, אסור לבריא לאוכלו, מחשש שירבה בבישול כדי שישאר אף עבור הבריא.
ט. תבשיל או חמין שהיו על גבי כירה גרופה וקטומה, וניטלו משם בשבת, מותר להחזירם לשם, ובתנאי שעדיין הם בידו ולא הניחם על גבי הקרקע, והיתה דעתו מתחילה להחזירם.
י. באופן שתלה את הקדירה במקל, הניחה על מיטה, או שהעביר מים רותחים ממיחם שהיה על גבי האש למיחם אחר, ורוצה להניחו על גבי האש, הסתפקה הגמרא אם הדבר מותר.
יא. תנור, שחומו רב (כיון שהוא רחב מלמטה וצר מלמעלה) אף אם הסיקוהו בקש או גבבא, אסור להשהות קדירה על גביו או בתוכו.
יב. כיפה, שחומה רב משל כירה ופחות משל תנור (הדומה לכירה, אך יש בה מקום לקדירה אחת), אם הסיקוה בקש וגבבא מותר להשהות עליה, ואם הסיקוה בגפת ועצים, אסור.
יג. וחמין שהוחמו כל צרכן, ותבשיל שהתבשל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו, מותר להשהותן על גבי כיפה שאינה גרופה או קטומה, בדומה לדין הכירה.
יד. תנור שהסיקוהו בקש וגבבא או בגפת ועצים, אסור להשהות קדירה אפילו בסמוך לו.
טו. כשם שאסור לבשל על גבי אש ממש, כך אסור מן התורה לבשל על גבי דבר שהתחמם מהאש.
טז. מותר לבשל בחום השמש, אך אסרו חכמים לבשל בדבר שהתחמם מהשמש, מחשש שיטעו ויבשלו בדבר שהתחמם מהאש.
יז. אסור להעביר צינור עם מים קרים בתוך מים חמים כדי שיתחממו, כיון שזו נחשבת הטמנה בדבר המוסיף הבל.
יח. אסור להתרחץ בשבת במים חמים בין בכלי ובין על גבי קרקע, ואפילו אם רוחץ אבר אבר, אך מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמים שחוממו בערב שבת
יט. מותר להתרחץ במים קרים, וכן בחמי טבריא.
כ. מרחץ שנשאר חם מערב שבת, ולא נוסף בו חום בשבת עצמה, מותר לרחוץ בו מיד בצאת השבת.
כא. העובר על איסור דרבנן, מותר לכנותו 'עבריין'.
כב. אסרו חכמים לשוט בבריכה, אפילו היא בחצרו. ואם יש לה שפה גבוהה (ולא משופעת כשל נהר), מותר.
כג. מותר לאדם לחמם את גופו כנגד האש, ואחר כך לרחוץ במים קרים. אך אסור לו לשטוף עצמו במים קרים ואחר כך להתחמם מול האש, שהרי הוא מפשיר את המים שעליו, ונראה כמי שרחץ בחמין.
כד. מותר לאדם לחמם מגבת ולהניחה על מעיו, דרך רפואה. אך אסור לו להניח על מעיו קומקום של חמין, מחשש שיישפכו עליו, ונמצא שרחץ בחמין בשבת.
כה. אף ביום חול אסור להניח על גופו כלי עם מים חמים, מחשש שיהיו רותחים ויישפכו עליו, ויבא לידי סכנה.
כו. מותר להניח קיתון של מים או פך של שמן כנגד המדורה, כדי שתתבטל קרירותן, אך לא בשיעור שתהיה היד סולדת בהן.
כז. כלי שני אינו מבשל.
כח. אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא או בבית המרחץ.
כט. אסור לומר דברי תורה בבית הכסא או בבית המרחץ, אפילו בלשון חול. ומותר לומר שם דברי חול, אפילו בלשון הקודש.
ל. הרואה את חבירו עומד לעבור איסור במקומות אלו, מותר לומר לו את ההלכה, ואפילו בלשון הקודש.
לא. אסור להדיח את הקרקע במים או לסוכה בשמן בשבת, מחשש שיבא להשוות גומות.
לב. מיחם שהגחלים המחממים אותו נמצאים בצידו, וגרפו אותם משם, מותר ליתן בתוכו מים קרים בשבת, כדי להפשירם.
לג. מיחם שיש לו כלי קיבול לגחלים בתחתיתו, וחומו גדול, אף אם גרפו ממנו את הגחלים, אסור ליתן לתוכו בשבת מים קרים, כיון שהם יתבשלו מהחום.
לד. מיחם שפינהו האדם מעל גבי האש, ויש בו מים חמים, אסור לשפוך לתוכו מעט מים קרים, כיון שיתבשלו ב'כלי ראשון'.
לה. אך מותר לתת לתוכו מים קרים מרובים, כדי להפשירם.
לו. איסור כיבוי גחלת של מתכת הוא מדרבנן, ולכן אם היא מזיקה ברשות הרבים, מותר לכבותה. אך איסור כיבוי גחלת של עץ הוא מן התורה, ואסור לכבותה אף אם היא עשויה לגרום נזק.
לז. המוצא קוץ ברשות הרבים, יוליכנו פחות פחות מארבע אמות, שלא לעבור על איסור תורה. ובכרמלית רשאי לטלטל כדרכו, כיון שהתירו איסור דרבנן משום נזק הרבים.
לח. מים רותחים ב'כלי ראשון', אסור לשפוך לתוכם מים קרים, כיון שהם מתבשלים. אך מים קרים הנמצאים בכלי, מותר לשפוך לתוכם מים רותחים, כיון שהם מתקררים ואינם מבשלים.
לט. מים חמים ב'כלי שני' אינם מבשלים, ומותר לשופכם לתוך מים קרים, וכן מותר לשפוך מים קרים לתוכם.
מ. אסור לתת תבלין לתוך תבשיל שבקדירה שהוסרה מעל האש, כיון ש'כלי ראשון' מבשל. אך מותר לתת תבלין לתבשיל שב'כלי שני', שאינו מבשל.
מא. מותר לתת מלח אפילו לכלי ראשון, כיון שאין המלח מתבשל אלא בכלי המונח על גבי האש ממש (ויש מחמירים אפילו בכלי שני).
מב. אסור להניח בשבת כלי ריק מתחת לנר דולק כדי שהשמן יטפטף לתוכו, כיון שהשמן הזה הוא מוקצה, ואוסר את הכלי בטלטול, והרי זה 'ביטול כלי מהיכנו' האסור בשבת.
מג. מותר לשים כלי כזה בערב שבת, אך אסור להשתמש בשמן המטפטף לתוכו.
מד. אסור לתת כלי תחת התרנגולת כדי שתטיל לתוכו ביצה, כיון שהביצה מוקצה, והכלי נאסר בטלטול. אך מותר לכפות כלי על גבי הביצה, ואין הכלי נאסר בטלטול.
מה. מת המוטל בחמה, מניחים עליו ככר או תינוק, ומטלטלים אותו אגבם. אך אסור להופכו ממיטה למיטה עד שמגיע לצל.
מו. מותר להציל מת מן הדליקה אף ללא ככר או תינוק (במקום שאי אפשר), משום שאדם בהול על מתו ועלול לכבות.
מז. אסור לטלטל מוקצה אפילו ב'טלטול מן הצד' (כגון להפוך מת ממיטה למיטה), אבל אם הוא מטלטל דבר שאינו מוקצה, ומתוך כך זזים דברים מוקצים, מותר (כגון ליטול בשיפוד תאנה הטמונה בתבן, אף שמזיז מתוך כך את התבן).
מח. נר שכבה בשבת, השמן שנשאר שם מוקצה הוא.
מט. נר שהדליקו בו באותה שבת, אף שכבה, מוקצה הוא. אך נר שלא הדליקו בו באותה שבת, אף שהוא ישן ומאוס, מותר לטלטלו.
נ. מותר להניח כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ואפילו בשבת. ואסור ליתן בתוכו מים, ואפילו בערב שבת.
נא. מיטה שיש עליה מעות, שהם מוקצה מחמת איסור, אסור לטלטלה. ומיטה המיוחדת למעות ואין עליה עתה מעות, מותר לטלטלה. ומיטה שהיו עליה מעות בין השמשות, אף אם הוסרו משם בשבת, מוקצה היא לכל השבת כיון שנעשתה בסיס לדבר האסור.
נב. מותר לטלטל דבר שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר יחד.
נג. מותר להניח נר דולק בערב שבת על גבי אילן. ואסור להניח נר דולק ביום טוב על גבי אילן, לפי שאין הנר מוקצה ביום טוב, ועשוי האדם ליטלו משם, והרי אסור להשתמש במחובר בשבת.
נד. כרעי המטה, ורגליים קטנות שמכניסים לתוכם את רגלי המטה, ועצים קטנים שמניחים בהם את החץ לפני שליחתו, ומיטה העשויה להתפרק ולהתחבר, אסור לחברם ולהדקם בחזקה גזירה שמא יתקעם במסמרים שחייב משום מכה בפטיש. אבל מותר לחברם ברפיון.
(ספר יוחסין)
