מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק חמישי (ג) ופרק שישי (א)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יא. מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן שלה לרשות הרבים והוא שתהיה ראויה לאותו הרסן, כגון שיר לסוס ואפסר לגמל וחטם לנאקה וסוגר לכלב, אבל אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת בו כגון שקשר חבל בפי הסוס או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנו, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס או חתול בסוגר הרי זה משאוי, שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה משאוי הוא לה. (שבת פרק כ הלכה ח)

יב. הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם. (דעות פרק ו הלכה ז)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת שבת, פרק שישי (א)

א. לא תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן או ברצועות הקשורין לה על ראשה שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה ותעבירם ברשות הרבים, ולא בציץ שמנחת בין עיניה ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה בזמן שאינן תפורין זה בזה, ולא בעטרת של זהב שמונחת בראשה ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה שלא יפסידו בתוליהן, כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת שמא יפולו ותביאן בידה. (שבת פרק יט הלכה ו)

ב. לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם אף על פי שהיא מתכשיטיה גזרה שמא תוציאה ברה"ר להראות לחברותיה כדרך שהנשים עושות תמיד, ואם יצאת בה פטורה, אבל האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהוא תכשיט ואין דרכו להראות, ונהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל. (שבת פרק יט הלכה ד)

ג. יוצאה אשה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין ואינה חולצתן אם אירעה לה טבילה עד שנגזור שמא תביאם לרה"ר, בין שהיו החוטין שלה בין של חברתה בין של בהמה, ולא תצא הזקנה בשל ילדה ששבח הן לה ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה, אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה, וכל שהוא אריג יוצאת בו על ראשה. (שבת פרק יט הלכה ט)

ד. חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שקושרות הנשים בראשיהן לנוי חוצצין מפני שמבדילין בין הגוף ובין המים, אבל חוטי שיער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן אף על פי שאינן רפין. (מקוואות פרק ב הלכה ה)