מסכת שבת, פרק ו, שיעור 112

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בענין חוטים ורצועות שבשיער האשה: תְּנַן הָתָם – שנינו שם, במסכת מקוואות (פ"ט מ"א), לאחר שנימנו שם החציצות שבטבילת כלים, וְאֵלּוּ חוֹצְצִים בָּאָדָם, חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת, וְרַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, חוטים שֶׁל צֶמֶר וְחוטים שֶׁל שֵּׂעָר – העשויים משיער אדם או משיער בהמה, אֵין חוֹצְצִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן.

מבארת הגמרא את דברי המשנה במקואות, אָמַר רַב הוּנָא, אף שכתבה המשנה 'בראשי הבנות' לאחר ה'רצועות', אין הכוונה דווקא להן, אלא כֻּלָּן – בין חוטי צמר ופשתן, ובין רצועות, דווקא אותן שבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת שָׁנִינוּ, שהם חוצצים [לדעת תנא קמא], כיון שהאשה מהדקת אותם ואין המים באים בהן, אֲבָל חוּטִין שֶׁבְּצַוָארֵיהֶן של הבנות, אֵינָן חוֹצְצִין, לְפִי שֶּׁאֵין הָאִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ בכריכת חוטים ורצועות אלו שבצוואר, אלא כורכתם ברפיון, והמים באים בהן.

מוסיפה הגמרא, וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה שאמרנו, שבצואר אין חציצה, היינו דווקא בְּחוּטִין, שהם דקים, ואם תהדק אותן האשה הרי היא נחנקת, אֲבָל בְּחַבָקִין – שרשראות העשויות מרצועות רחבות שֶׁבְּצַוָארֵיהֶן, כְּגוֹן קַטְלָא [-מין סינר מקושט התלוי על ליבה, וקשור ברצועה רחבה בצווארה] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, חוֹצְצִין, כיון דְּאִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ – מהדקתן בחזקה, וכאילו נחנקת בהן, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר, וכריכה כזו מעכבת את המים מלהכנס, וכיון שזו חציצה לענין טבילה, אין יוצאים בהם בשבת.

ממשיכה הגמרא ומבארת את דברי המשנה במקואות: 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵּׂעָר וְכוּ' אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן'. ולענין חוטי צמר אמרו חכמים במשנה בפירוש שהם חוצצים, ושלא כדברי רבי יהודה, אך לענין חוטי שיער לא התבאר במשנה מה דעת חכמים, והגמרא מבארת זאת עתה: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּחוּטֵי שֵׂעָר, שֶּׁאֵין חוֹצְצִין, כיון שהמים באים בהן, הִלְכָּךְ – ולכן, יוֹצְאָה בָּהֶם האשה בְּשַׁבָּת, וְלֹא אָתְיָא לְאַתוּינְהוּ – כיון שאף אם תלך לטבול אינה צריכה להסירם, וממילא אין חשש שתבא לטלטלם אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

הגמרא מבארת עתה את מיני התכשיטים שהובאו במשנה, שאין האשה יוצאת בהן בשבת: 'וְלֹא בְּטוֹטֶפֶת'. מבארת הגמרא, מַאי – מה היא 'טוֹטֶפֶת', אָמַר רַב יוֹסֵף, 'חוּמְרְתָא דִּקְטִיפְתָּא', ומבאר הרי"ף, שזהו חָלִי יְדוּעָה – קשר מסוים וידוע שֶׁתּוֹלִין אוֹתָהּ בַּצַוָּאר, מִפְּנֵי עַיִן הָרָע, שלא תשלוט באדם. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, אם כן מדוע אמרה משנתנו שאסור לצאת בקשר זה, וְתִּהֱוֵי כְּקָמֵעַ מֻמְחֶה – ויהא דין הטוטפת הזו כדין קמע שהתמחה לרפאות, שמבואר במשנה להלן שמותר לצאת בו, וְתִשְׁתְּרֵי – ויהא מותר לצאת אף בטוטפת זו בשבת. אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּאַבַּיֵּי, שטוטפת היינו אַפְזַיְינֵי, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'אַפְזַיְינֵי', צִּיץ – תכשיט הקשור על המצח, והטעם שאין יוצאים בו הוא מחשש שתשלפנו כדי להראות לחברותיה, ותטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.

מסייעת הגמרא מברייתא לפירושו של אביי, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, יוֹצֵאת אִשָּׁה בִּסְבָכָה הַמוּזְהֶבֶת – כמין רשת מוזהבת הקשורה על ראשה, כיון שאין חשש שתשלפנה ברשות הרבים, שהרי בכך תגלה את ראשה, והדבר אסור. וְכן יוצאת היא בְטוֹטֶפֶת וְסַרְבִּיטִין הַקְּבוּעִין בָּהּ, וּמבארת הגמרא, אֵיזוֹ הִיא 'טוֹטֶפֶת' וְאֵיזוֹ הִיא 'סַרְבִּיטִין', אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, 'טוֹטֶפֶת' היינו הַמּוּקֶּפֶת לָהּ בְּרֹאשָׁהּ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וכמו שביאר אביי, ו'סַרְבִּיטִין' היינו תכשיטים התלויים בשבכה הַמַּגִּיעִין לָהּ עַד הלְחָיַיִם, ומוסיפה הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, תָּאנָא – שנינו בברייתא, עֲנִיּוֹת עוֹשִׂין אוֹתָן מִמִּינֵי צִבְעוֹנִין, עֲשִׁירוֹת עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, ועל כל פנים, מכך שנקטה המשנה שה'טוטפת' וה'סרביטין' קבועים בסבכה, מוכח כפירושו של אביי ש'טוטפת' היינו ציץ, ולא חומרתא דקטיפתא, שאין דרך לתלותו בסבכה (תוספות).