מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ששה עשר (ג)

יח. מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול, ואם אי אפשר לשנות משנה זמן האכילה אם היה רגיל להקדים מאחר ואם היה רגיל לאחר מקדים. (שבת פרק ל הלכה ח)

יט. כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש, ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה ואח"כ נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל. (שבת פרק כט הלכה ז)

כ. מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן. (שבת פרק ל הלכה ה)

כא. במה דברים אמורים במציל בכלים הרבה או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו שניה הוא שאין מציל אלא מה שהוא צריך לו, אבל אם הוציא כלי אחד בהוצאה אחת אף על פי שיש בו כמה סעודות מותר.

כיצד מציל סל מלא ככרות אף על פי שיש בו כמה סעודות, ועגול של דבילה וחבית של יין, וכן אם פרש טליתו וקבץ בה כל מה שיכול להוציא והוציאה מלאה בבת אחת מותר. (שבת פרק כג הלכות כב-כג)

כב. נפלה דליקה בחצר בשבת אינו מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי אף על פי שעירבו גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל מפני שאדם בהול על ממונו, לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש, שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי, ואם לא עירבו אף מזונו וכליו אינו מציל. (שבת פרק כג הלכה כ)

כג. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול והרי הוא של מציל, ואם לא רצה המציל לקחתו ונתנו לבעליו מותר לו ליטול ממנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב. (שבת פרק כג הלכה כד)

כד. הציל פת נקיה אינו חוזר ומציל פת שאינה נקיה, אבל אם הציל פת שאינה נקיה חוזר ומציל פת נקיה, ומציל ביום הכפורים מה שהוא צריך לשבת אם היה יום הכפורים בערב שבת אבל אינו מציל בשבת ליום הכפורים, ואין צריך לומר ליום טוב, ולא משבת זו לשבת הבאה. ומה הוא מציל ללבושו, לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד לובש ומתעטף כל מה שיכול ומוציא, והרי הוא שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הן זוכין. (שבת פרק כג הלכה כה)

כה. ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי מותר, וכופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה. (שבת פרק יב הלכה ד)

כו. תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן ופורשו על הקצה שעדין לא נשרף כדי שלא תעבור שם האש. (שבת פרק יב הלכה ה)

כז. טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה, וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה, ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלית בו האור ואם כבתה כבתה, שכח נר דלוק על גבי טבלה נוער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה, אבל אם הניחו מבערב אף על פי שכבה אסור לטלטלה. (שבת פרק יב הלכה ו)

כח. נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל, ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואף על פי שאין שם אלא רוח מצויה, ומניחין הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע ואינו חושש. (שבת פרק ה הלכה יז)

כט. נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. (שבת פרק יב הלכה ז)

ל. כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזה הוא הנקרא גרף של רעי, ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן, רוק שעל הקרקע דורסו לפי תומו והולך, ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשהו מוציאין אותו. (שבת פרק כו הלכה יג)

לא. חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום מותר להרגן בשבת כשיראו, ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להרגן ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו אסור להרגן, ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן מותר. (שבת פרק יא הלכה ד)

לב. כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש, לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות, המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות, טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא יבא להשוות גומות, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות, ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו. (שבת פרק כא הלכה ב)

לג. מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין אותה שמא יחזירנה בשבת, היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חליות, אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה, היתה קטנה מזו מותר לטלטלה. (שבת פרק כו הלכה יא)

לד. גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת, ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. (שבת פרק ו הלכה ב)

לה. כיצד גוי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, עשה גוי כבש לירד בו מן הספינה ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, ליקט עשבים להאכיל לבהמתו מניח ישראל בהמתו לאכול מהן, והוא שלא יהא אותו הגוי מכיר לאותו ישראל שמא ירבה במלאכתו בשבילו ונמצא עושה בשביל ישראל, וכן כל דבר שאפשר להרבות בו לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו. (שבת פרק ו הלכה ג)

לו. אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט כגון נר וכבש הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ישראל בשבת ואף על פי שהוא מכירו, נר הדלוק במסיבה בשבת, אם רוב ישראל אסור להשתמש לאורו שהמדליק על דעת הרוב מדליק, ואם רוב גוים מותר להשתמש לאורו, מחצה למחצה אסור, נפלה דליקה בשבת ובא גוי לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו וכן כל כיוצא בזה. (שבת פרק ו הלכה ד)

לז. במה דברים אמורים במי שמזונותיו עליו כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין, אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים, ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת, אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר שהוקצה אבל עומד בפניה כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, וכן ביום טוב. (שבת פרק כא הלכה לו)