מסכת שבת, פרק א, שיעור 16

כפי שהתבאר לעיל, בזמן מנחה גדולה אסור להתחיל בתספורת, מרחץ, בורסקי, סעודה ודין, אך אם התחילו בדברים אלו, מותר להמשיך. הגמרא מבארת עתה מה היא ה'התחלה' לענין כל אחד מהדברים המנויים במשנה. מבררת הגמרא, מֵאֵימָתַי – מאיזה זמן זו הַתְחָלַת תִּסְפֹּרֶת, שמותר להמשיך בה. אָמַר רַבִּי אָבִין, מִשֶּׁיַּנִּיחַ מַעֲפֹרֶת – בגד מיוחד שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו, כדי שלא ייפלו השערות הנקצצות על בגדיו. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת מֶרְחָץ, אָמַר רַבִּי אָבִין, מִשֶּׁיַּעֲבִיר מַעֲפָרְתּוֹ מִמֶּנּוּ – משיפשוט את בגדו העליון ביותר, והוא הראשון להסרת בגדים כדי להכנס למרחץ. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת בּוּרְסְקִי, אָמַר רַבִּי אָבִין, מִשֶׁיִּקְשֹׁר את שרוולי בגדו בֵּין כְּתֵפָיו [כדי שלא יפריעוהו בעבודתו]. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת אֲכִילָה, רַב אָמַר, מִשֶּׁיִּטֹּל יָדָיו לסעודה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מִשֶּׁיַּתִּיר את חֲגוֹרוֹ. ומבארת הגמרא, וְלֹא

פְּלִיגֵי – ואין זו מחלוקת, אלא הָא לָן – השיעור שאמר רבי יוחנן, משיתיר חגורו, הוא לנו, בני בבל, שנוהגים לחגור בחוזק, ולפני האכילה מתירים את החגורה. וְהָא לְהוּ – והשיעור שאמר רב, שיטול ידיו, הוא לבני ארץ ישראל, שלא היו רגילים לחגור בחוזק, ולכן המעשה הראשון שעשו לקראת התחלת הסעודה היה נטילת הידים. [להלן תמשיך הגמרא ותבאר גם ממתי היא 'התחלת דין'].

הגמרא דנה עתה בדינו של מי שפתח בסעודה קודם תפילת ערבית: אָמַר זְעִירִי, הָנֵי חֲבֵרִין בַּבְלָאֵי – חברינו שבארץ בבל, שהיתה דרכם לחגור בחוזק, ולהתיר חגורם בעת האכילה, וכמו שהתבאר לעיל, לְמַאן דְּאָמַר – לדעת הסובר שתְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת היא, כֵּיוָן דְּשָׁרָא לֵיהּ הֶמְיָנֵיהּ – לאחר שהתיר האדם את חגורתו כדי לישב בסעודה, לָא מַטְרְחִינַן לֵיהּ – אין מטריחים אותו להפסיק כדי להתפלל, אלא יסיים סעודתו, ואז יתפלל. וְאילו לְמַאן דְּאָמַר שתפילת ערבית חוֹבָה, מַטְרְחִינַן לֵיהּ – מטריחים אותו לשוב ולחגור ולהתפלל ערבית, ואחר כך יאכל סעודתו.

תמהה הגמרא, וְהָא [-והרי] תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, דִּלְכֻלֵּי עָלְמָא – שלדברי הכל חוֹבָה הִיא, וְאף על פי כן תְּנָן – שנינו במשנתנו, שאִם הִתְחִילוּ בסעודה קודם תפילת המנחה אֵין מַפְסִיקִין, וְעל הלכה זו אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, ש'התחילו' האמור כאן היינו מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוֹרוֹ, ואם בתפילת מנחה לא הטריחוהו לחגור ולהתפלל קודם הסעודה, מדוע בתפילת ערבית הטריחוהו בכך, אף לדעת הסובר שתפילה זו חובה היא, הרי אינה חמורה יותר מתפילת המנחה.

מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי תפילת המנחה, הטעם הוא כיון דלֹא שָׁכִיחַ שִׁכְרוּת – אין מצוי שישתכר האדם בסעודה זו, ולכן לא חששו שישכח מלהתפלל לאחר סעודתו, ולא הטריחוהו לשוב ולחגור כדי להתפלל קודם הסעודה. הָכָא – אך כאן, לגבי תפילת ערבית, שָׁכִיחַ שִׁכְרוּת – מצוי הדבר שמשתכר האדם בסעודה זו, וחששו חכמים שישתכר וירדם ולא יתפלל ערבית כלל, ולכן הסובר שתפילת ערבית חובה היא, מצריכו לשוב ולחגור ולהתפלל קודם סעודתו.

תירוץ נוסף, אִי נָמִי – עוד יש לחלק בין הדברים, תפילת מִנְחָה, כֵּיוָן דְּקָבִיעַ לָהּ זִימְנָא – כיון שיש לה זמן קבוע, עד לשקיעת החמה, מִירְתַת – ירא האדם שמא לא יספיק להתפלל, וְלָא אָתִי לְמִפְשַׁע – לא יבא לפשוע ולדחות את תפילתו עד שישכח להתפלל. אבל תפילת עַרְבִית, כֵּיוָן דְּכֻלֵּי לֵילְיָא – כיון שכל הלילה זְמַן תְּפִלָּה הִיא, לָא אָתִי לְמִירְתַת – אינו ירא שמא לא יספיק להתפלל, וְאָתִי לְמִפְשַׁע – ועשוי הוא לפשוע בדחיית התפילה לזמן מאוחר יותר, ומתוך כך ישכח לגמרי להתפלל.

מברר הרי"ף את ההלכה: וְהָאִידְנָא – ובזמנינו, אף שנפסק להלכה שתפילת ערבית רשות, מכל מקום נָהוּג עָלְמָא – נוהגים הכל בִּתְפִלַּת עַרְבִית מִנְהָג של חוֹבָה, וְלכן אַף עַל גַּב דְּשָׁרָא הֶמְיָנֵיהּ – אף שהתיר האדם את חגורו כדי לאכול, מַטְרְחִינַן לֵיהּ – מטריחים אותו לחזור ולחגור, ולהתפלל קודם האכילה.