מסכת שבת, פרק א, שיעור 17

הגמרא מביאה עתה דינים ומנהגים שונים בענין האופן הראוי לעמוד בתפילה: רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, רָמֵי פּוּזְמָקֵי וּמְצַלֵּי – היה נותן ברגליו נעלי בד חשובות, אָמַר – ביאר את מעשהו, כיון שנאמר 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (עמוס ד,יב), הרי שצריך האדם להכין עצמו לקראת התפילה בבגדים חשובים.

– רָבָא, כך היה מנהגו, כִּי אִיכָּא רִיתְחָא – כאשר היה כעס ה' בעולם, בזמן שהיו צרות, שָׁדִי גְּלִימֵיהּ – היה משליך את גלימתו החשובה מעליו, וּפָכַר יָדֵיהּ – וחובק ידיו באצבעותיו, דרך צער, וּמְצַלֵּי – וכך היה מתפלל, אָמַר – ביאר את הנהגתו, כְּעַבְדָּא קָמֵי מָרֵיהּ – עלינו לעמוד לפני ה' כעבד לפני אדונו, שמצטער כשהוא כועס עליו. כִּי לֵיכָּא רִיתְחָא – אך בזמן שלא היה כעס בעולם, בזמנים רגילים, מְצַיֵּין נַפְשֵׁיהּ – היה מקשט עצמו בעומדו להתפלל.

מביאה הגמרא אמורא נוסף שהיה נוהג כן: אָמַר רַב אָשִׁי, חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא – הייתי רואה את רב כהנא, כִּי אִיכָּא רִיתְחָא בְּעָלְמָא (לביש ומכסי) [שָׁדִי גְּלִימֵיהּ] פָּכַר יָדֵיהּ וּמְצַלֵּי. אָמַר, כְּעַבְדָּא קָמֵי מָרֵיהּ. כִּי לֵיכָּא רִיתְחָא, מְצַיֵּין נַפְשֵׁיהּ וּמְצַלֵּי, אָמַר, הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

רָבָא, אַשְׁכְּחֵיהּ [-מצאו] לְרַב הַמְנוּנָא, דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוֹתָא – כשהוא, רב המנונא, מאריך בתפילתו. אָמַר רבא, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה – וכי ראוי הדבר, להאריך בתפילה, שהיא בקשה על צרכי העולם הזה, כגון מזונות ורפואה, במקום לעסוק באותו זמן בתורה, שזהו חיי העולם הבא. וְהוּא סָבַר – ואילו רב המנונא סבר שאין פגם בהנהגה זו, לפי שזְמַן תּוֹרָה לְחוּד, וּזְמַן תְּפִלָּה לְחוּד, ובזמן התפילה מותר להאריך.

מעשה נוסף, רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ [-היה יושב לפניו] דְּרַבִּי זֵירָא, וְקָא גָּרִיס – והיה עוסק בתורה. מְטָא – הגיע והתקרב סוף זְמַן התְּפִלָּה, וְקָא מְסַרְהֵב – והיה רבי ירמיה ממהר לסיים לימודו כדי שיספיק להתפלל, קָרִי עֲלֵיהּ – קרא עליו רַבִּי זֵירָא את הפסוק במשלי (כח ט) 'מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תוֹעֵבָה', שאין ראוי להפסיק מלימוד התורה כדי להתפלל, והעושה כן, אף תפילתו אינה רצויה לפני ה'. מוסיף הרי"ף, וְדין זה, שהעוסק בתורה לא יפסיק כדי להתפלל, אף שעובר זמן התפילה, נאמר דַוְקָא במִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, אבל אנו, הפוסקים מלימודינו לאומנותנו, ודאי חייבים להפסיק מלימוד התורה כדי להתפלל, וכִּדְבָעִינַן לְמֵימַר קַמָּן – וכמו שיבואר להלן.

הגמרא חוזרת לנידון לעיל, לגבי המבואר במשנה בדברים מסוימים שאסור להתחילם מזמן מנחה, קודם תפילה, ואם התחילו אין מפסיקים.

שואלת הגמרא, מֵאֵימָתַי – מאיזה זמן זהו 'הַתְחָלַת הַדִּין', שאין צריכים להפסיק כדי להתפלל מנחה. מביאה הגמרא שתי דעות בענין זה, רַבִּי יוֹנָה וְרַבִּי יִרְמְיָה נחלקו בכך, חַד מהם אָמַר, מִשֶּׁיִּתְעַטְּפוּ הַדַּיָּנִין בטליתן, שכך היתה דרכם להתעטף בטלית מאימת שכינה, וכדי שלא יפנו ראשם אנה ואנה. וְחַד אָמַר, מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בַּעֲלֵי דִּינִין לטעון את טענותיהם בפני הדיינים. וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין מחלוקת בין שתי דעות אלו, אלא הָא – זמן זה, שיתחילו בעלי הדין לטעון, היינו באופן דַּעֲסִיקֵי וְאָתוּ בְּדִינָא – שישבו כבר הדיינים בדינים קודמים, וכבר היו עטופים בטליתם, נמצא שאין התחלת הדין אלא מזמן שיטענו בפניהם. וְהָא – וזמן זה, של עטיפת הטלית, נאמר באופן דְּלֹא עֲסִיקֵי וְאָתוּ בְּדִינָא, אלא מתחילים עתה לישב בדין, נמצא שהעטיפה בטלית היא התחלת הדין.