מסכת שבת, פרק א, שיעור 26

שנינו במשנה, 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה וְכו' מפני הרגל עבירה'.

מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ שֶׁתִּישַׁן נִדָּה אֵצֶל בַּעְלָהּ – במיטה אחת, כאשר הוּא לבוש בְּבִגְדוֹ וְהִיא לבושה בְּבִגְדָּהּ, ואינם נוגעים זה בזו, האם הדבר אסור מחשש להרגל עבירה, או שכיון שיש היכר ביניהם בכך ששניהם לבושים, אין חשש.

פושטת הגמרא את הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לכך ממה ששנינו בברייתא, נאמר בפסוק (יחזקאל יח ו) 'וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב', מַקִּישׁ הפסוק אִשְׁתּוֹ נִדָּה לְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ, מָה אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, ודאי שאפילו הוּא בְּבִגְדּוֹ וְהִיא בְּבִגְדָּהּ אָסוּר להם לשכב במיטה אחת, מפני שיצרו תוקפו (תוספות), אַף אִשְׁתּוֹ נִדָּה, אפילו הוּא בְּבִגְדּוֹ וְהִיא בְּבִגְדָּהּ, אָסוּר להם לשהות במיטה אחת.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: תַּנָּא דְבֵי אֵלִיָּהוּ – כך שנה אליהו הנביא, מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד, שֶׁקָּרָא הַרְבֵּה במקרא, וְשָׁנָה הַרְבֵּה במשנה, וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה להבין סתימת המשניות ופירושיהן, וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו, וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָּיו, וּמַחְזַרְתָּן בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְאוֹמֶרֶת לָהֶן – לתלמידי החכמים, כָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים ל, כ) 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', בַּעֲלִי, שֶׁקָּרָא הַרְבֵּה, וְשָׁנָה הַרְבֵּה, וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מַה מֵּת בַּחֲצִי יָמָיו. וְלֹא הָיָה אָדָם מְשִׁיבָהּ דָּבָר. פַּעַם אַחַת נִתְאַרַחְתִּי אֶצְלָהּ, ואמרה לו כן, מפני מה מת בעלה, אָמַרְתִּי לָהּ, בִּתִּי, בִּימֵי נִדּוּתַיִךְ מַהוּ אֶצְלֵיךְ, אָמְרָה לִי, חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה לֹא נָגַע בִּי. המשיך אליהו ושאלה, בִּימֵי לִבּוּנַיִךְ – באותם

שבעה ימים של ספירת נקיים [שלובשת בגדים לבנים], מַהוּ אֶצְלֵיךְ. אָמְרָה לִי, אָכַל עִמִּי, וְשָׁתָה עִמִּי, וְיָשַׁן עִמִּי בְּקֵרוּב בָּשָׂר, אֲבָל חַס וְשָׁלוֹם לֹא עָלָה עַל דַּעְתּוֹ לְדָבָר אַחֵר – לשמש מיטתו. אָמַרְתִּי לָהּ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ, שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא יח, יט) 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִּקְרַב', וכל זמן שלא טבלה לא נטהרה מטומאת נידתה. ממשיכה הגמרא בביאור אותו מעשה, כִּי אָתָא – כשבא רַב דִּימִי מארץ ישראל אָמַר, מִטָּה חֲדָא הֲוַאי – באותו מעשה היה שהיו ישנים במטה אחת, ורחבה היתה, ולא נגעו זה בזו. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי – בארץ ישראל אמרו, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, סִינָר – בגד היה מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, ולא נגעו זה בזו, ומכל מקום עבר על הרחקה שדרשו חכמים מהפסוק, שאפילו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור [יש מהראשונים שפירשו שבודאי לא היתה עדיין בטומאת נידתה, שאם כן לא היה טועה באיסור זה, אלא לאחר שהסתיימו ימי נידתה היתה טובלת, ונטהרת מטומאה דאורייתא, ואחר כך ספרה שבעה ימים נקיים מחמת חומרא של חכמים, שאמרו 'בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו ראתה טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים', וטובלת שוב. ובאותם ימי ספירת נקיים, שהיתה אסורה עליו רק מדרבנן, טעה וסבר שמותר לישן עימה במיטה אחת (תוספות ור"ן)].