מסכת שבת, פרק א, שיעור 6
הגמרא דנה עתה באדם שעשוי לעבור באיסור דאורייתא, אם לא יקדים ויעשה מעשה שיש בו משום איסור דרבנן, ומבררת הגמרא האם מותר לו לעשות כן. יש להקדים שבמלאכת אופה או מבשל, מעשה האיסור הוא הנחת הדבר על האש או בתנור, אך אינו מתחייב עד שאכן יתבשל או ייאפה הדבר.
אָמַר רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵּי, אדם שהִדְבִּיק פַּת בְּתַנּוּר בשבת, ועתה אם ימתין עד שתאפה הפת יעבור על איסור דאורייתא, ואם יוציאנה מיד, יעבור על איסור דרבנן, הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה.
[כאן מאריך הרי"ף מעט בכך שרדיית הפת מהתנור אינה מלאכה גמורה, וגדרי האיסור וההיתר בזה:] הָא מִילְּתָא – דין זה האמור כאן, מַקְשׁוּ בָּהּ רַבָּנָן – הקשו בו רבותינו, מִכְדִי – והרי רְדִיַּת הַפַּת חָכְמָה בלבד הִיא, וְאֵינָהּ מְלָאכָה, כִּדְגַרְסִינָן [-כמו שלמדנו] בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל [-שנה ה'תנא', הגורס משניות, בבית מדרשו של שמואל], נאמר בפסוק 'כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַּעֲשׂוּ', יָצְאוּ מכלל זה רְדִיַּת הַפַּת וּתְקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהֵן חָכְמָה, וְאֵינָם מְלָאכָה, ולכן אפילו שאמרו חכמים שלא לרדות את הפת בשבת, אין זה 'שבות' ממש, שהוא איסור דרבנן, אלא כעין 'עובדין דחול' [-מעשים הנראים כמעשי חולין הנעשים בימות החול, ואינם ראויים להיעשות בשבת], ולכן התירו זאת בשבת אף במקום שאינו בא לידי איסור סקילה, אלא שהצריכוהו לרדות בשינוי [כמו שיבואר בברייתא שיביא הרי"ף להלן], כדי שיהיה היכר לדבר (ר"ן), וְאֶלָּא מַאי טַעֲמָא לֹא שַׁרְיוּהָ הָכָא – ומדוע לא התירו זאת כאן אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה, ומשמע דהָא לַאו הָכִי, אֲסִירָא – שלולא חשש זה היה הדבר אסור, וְאַמַּאי – ומדוע היה אסור, וְהָא לַאו מְלָאכָה קָא עָבִיד – והרי אינו עושה בכך כל מלאכה האסורה, ואפילו מדרבנן אין בזה איסור ממש, ואם כן ודאי שעליו לרדותה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, אלא שהיה לו לרדותה בשינוי (ר"ן).
וּפְרִיקוּ בָּהּ כַּמָּה פֵּירוּקֵי דְּלֹא דַּיְיקֵי גַּבָּן – ותירצו בזה רבותינו כמה תירוצים שאינם מדוקדקים אצלינו, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא כַּתְבִינָן לְהוּ – ומחמת כן לא כתבנום כאן.
אֲבָל אֲנַן הָכִי מִסְתַּבְּרָא לָן בְּפֵירוּקָא דְּהַאי קַּשְׁיָא – אבל כך נראה לנו ביישוב קושיא זו, אַף עַל גַּב דִּרְדִּיַית פַּת בְּתַנּוּר חָכְמָה הִיא, וְאֵינָהּ מְלָאכָה, ואם כן פשוט שעליו לרדות את הפת בשבת כדי שלא לעבור באיסור סקילה, לֹא שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנָן אֶלָּא הֵיכָא – לא התירו זאת חכמים אלא באופן דְּשָׁכַח פַּת בְּתַנּוּר מערב שבת, וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם – נכנסה שבת קודם שהוציא את הפת מהתנור, דְּמַצִיל מִמֶּנָּה מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת לְשַׁבָּת, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שיהא לו מה לאכול בה, וַאֲפִילוּ הָכִי בָּעֵי לְשִׁנּוּיֵי – ואף על פי כן צריך הוא לרדות את הפת בשינוי, כִּדְקָתָנֵי לְקַמָּן – כמו ששנינו בברייתא להלן (פרק כל כתבי הקדש) 'וְלֹא יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה, אֶלָּא בְּסַכִּין', וזהו מחמת שאין בזה איסור דרבנן ממש, אלא רק 'עובדין דחול', אֲבָל רְדִיָּה של הפת בשבת שֶׁלֹּא לְצורך סְעוּדַת שַׁבָּת, לֹא שַׁרְיוּהָ לֵיהּ רַבָּנָן – לא התירו לו חכמים לעשות כן (אֲפִילוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי), ומשום עובדין דחול. וּרְדִיָהּ דְּהָכָא – ורדיה האמורה כאן, לַאו לִסְעוּדַת שַׁבָּת הִיא, דְּהָא לֹא חַזְיָא לַאֲכִילָה – שהרי פת זו שהוציאה קודם שנאפתה אינה ראויה כלל לאכילה, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – ומחמת כן לא התירו חכמים רדיה זו אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה, ומכל מקום לא הצריכוהו לרדותה בשינוי, בסכין, מחשש שעד שיחפש וימצא סכין – תאפה הפת, ויבא לידי איסור סקילה (רמב"ן).
(ספר יוחסין)
