מסכת שבת, פרק ב, שיעור 45

הסוגיא שלפנינו דנה באדם שאינו נמצא בביתו בחנוכה, כיצד הוא מקיים את מצוות הדלקת הנרות: אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אַכְסְנַאי – אדם המתארח בבית של אחרים בחנוכה, חַיָב בְּנֵר חֲנוּכָּה.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, מֵרֵישׁ – בתחילה, כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב – כשהלכתי ללמוד תורה, והייתי מתאכסן בבית אחרים, כשהגיע חנוכה הֲוָה מִשְׁתָּתִּפְינָא בִּפְרִיטֵי בַּהֲדֵי אוּשְפִּיזַאֵי – הייתי משתתף בקניית הנרות עם בעלי האכסניה בפרוטה שהייתי נותן להם, וכך הייתי יוצא ידי חובה. לְבָתַר דְּנָסִיבְנָא – לאחר שנשאתי אשה, אם אירע שלא הייתי בביתי בחנוכה אלא התארחתי בבית אחרים, אָמִינָא – אמרתי בליבי, הַשְׁתָא וַדַּאי לֹא צְרִיכְנָא – עתה ודאי אינני צריך להשתתף עם בעל האכסניה בפרוטה, דְּקָא מָדְלִיקֵי עִלָּאִי בְּגוֹ בֵּיתָאִי – שהרי אשתי מדליקה נרות חנוכה בביתי, והדלקה זו פוטרת אף אותי, הגם שאינני שוהה בביתי.

מבאר הרי"ף את הדין הראשון שאמר רבי זירא: וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, לְאִשְתָּתוּפֵי בִּפְרִיטֵי – שדי בכך שישתתף האכסנאי בפרוטה שנותן לבעל הבית, הֵיכָא דְּלֹא פָּתַח בָּבָא לְנַפְשֵׁיהּ – זהו רק באופן שאין לאכסנאי פתח מיוחד לחדרו, אֲבָל אִי פָּתַח בָּבָא לְנַפְשֵׁיהּ – אך אם פתח האכסנאי דלת מיוחדת לעצמו, אף שהוא נמצא באותו בית עם המארח, ומצד הדין יוצא הוא ידי חובה על ידי השתתפות בפרוטה עימו, מִיחַיַּיב לְאַדְּלוּקֵי מִשּׁוּם חֲשָׁדָא – חייב הוא להדליק נרות בפני עצמו, מחשש שיחשדו בו שהוא נוהג שלא כדין, שהרי העוברים ושבים רואים שיש לו פתח בפני עצמו, וסבורים שיש לו גם בית בפני עצמו, ויחשבו שמבטל הוא מצוות הדלקת נרות חנוכה [אמנם אף סתם אדם, שאינו אכסנאי, אם יש לו שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום חשד, אך זהו רק כששני הפתחים הם בשני צדדים, וכאן התחדש שאף אם שני הפתחים באותו צד, חייב האכסנאי להדליק בפתחו (משנה ברורה)].

אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, הַמַּדְלִיק נֵר חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יִרְמִיָה בַּר אַבָּא אָמַר, אף הָרוֹאֶה נֵר חֲנוּכָּה, אם לא הדליק באותו יום בעצמו, חַיָב לְבָרֵךְ על ראייתו. מבררת הגמרא, מַאי מְבָרֵךְ – מה הן ברכות נר חנוכה, למדליק ולרואה. אָמַר רַב יְהוּדָה, ביוֹם רִאשׁוֹן של חנוכה, הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ ברכות, וְהָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁנַיִם. מִכָּאן וָאֵילָךְ – מיום שני של חנוכה, ועד סוף ימי חנוכה, המַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁנַיִם, וְהָרוֹאֶה מְבָרֵךְ אֶחָד. מַאי מְבָרֵךְ – מה נוסח הברכות, הברכה הראשונה, שאותה מברך המדליק בכל יום והרואה אינו מברך כלל, היא 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה' [ואף שזו מצוה דרבנן, שייך לומר עליה 'וציונו', שהרי נצטוינו לעשות ככל אשר יורונו החכמים, שנאמר (דברים יז יא) 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' (גמרא)]. וְהברכה השניה, שמברכים המדליק והרואה בכל יום, היא 'שֶׁעָשָׂה נִסִּים'. וְהברכה השלישית, אותה מברכים המדליק והרואה ביום הראשון, היא 'שֶׁהֶחֱיָינוּ'.

כפי שהתבאר, מצוות הדלקת נר חנוכה היא בפתח הבית. הגמרא דנה עתה בבית שיש לו כמה פתחים. אָמַר רַב הוּנָא, חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים, צְרִיכָה – יש להדליק בה שְׁנֵי נֵרוֹת, בכל פתח נר אחד. אָמַר רַבָּה, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, אֶלָּא כששני הפתחים הם מִשְׁתֵּי רוּחוֹת – בשני צדדים שונים, והרואה פתח אחד אינו רואה את השני, ומתוך כך הרואה שאין נר דולק בפתח האחד יסבור שלא הדליק בעל הבית הזה נר חנוכה כלל, ולכן חייבוהו חכמים להדליק נר בכל פתח. אֲבָל אם שני הפתחים הם מֵרוּחַ אַחַת, והעובר ברחוב רואה שהדליק בעל הבית בפתח אחד, לֹא צָרִיךְ להדליק גם בפתח השני. [ולא חששו שבני עיר אחרת יסברו שהבית מחולק לשני בני אדם, ויחשדו שאחד מהם לא הדליק נרות חנוכה (גמרא), לפי שבני עיר אחרת יודעים שאין הם מכירים את חלוקת הבתים שבעיר זו ולא יבואו לחשוד (מאירי)].