מסכת שבת, פרק ב, שיעור 47

הגמרא מביאה מעשה שיש ללמוד ממנו הלכה בענין הדלקת נרות: דְּבִיתְהוּ [-אשתו] דְּרַב יוֹסֵף, הַוַּת מְאַחֲרָה וּמָדְלְקָה – היתה מאחרת להדליק נרות שבת, סמוך לשקיעת החמה, אָמַר לָהּ בעלה רַב יוֹסֵף, תַּנִּינָא – שנינו בברייתא על הפסוק (שמות יג כב) 'לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לַיְלָה', ולכאורה פסוק זה מיותר הוא, שהרי כבר נאמר (שם יג כא) 'וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה', וייתור זה מְלַמֵּד שֶׁעַמּוּד הֶעָנָן, שביום, היה מַשְׁלִים לְעַמּוּד הָאֵשׁ – בא קודם שהסתלק עמוד האש, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, שהאיר בלילה, היה מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן – בא קודם שהסתלק עמוד הענן, הרי שהדרך הראויה היא שלא לדקדק ולהדליק ברגע האחרון, אלא להקדים יותר, כשעדיין יום, ובעוד שלא ישקע אורו של היום, תדליק את אור הנר. סָבְרָה לְאַקְדּוּמֵי – חשבה אשתו של רב יוסף להקדים הרבה ולהדליק בעוד היום גדול, אָמַר לָהּ הַהוּא סַבָא [והוא אליהו הנביא, שידע מה שחשבה (שפת אמת)], תַּנִּינָא – שנינו בברייתא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים יותר מדי, שאז אין ניכר שהדלקה היא לכבוד שבת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר.

הגמרא ממשיכה להביא מימרות שונות בענין השכר שמקבל האדם על הנהגותיו הטובות: אָמַר רָבָא, דְּרָחִים רַבָּנָן – אדם האוהב תלמידי חכמים, הָוְיָין לֵיהּ בָּנִין רַבָּנָן – יזכה ויהיו לו בנים תלמידי חכמים, וזו מידה כנגד מידה, שדרך האב לאהוב את בניו, וכשם שאהב תלמידי חכמים, כך בניו האהובים עליו יהיו תלמידי חכמים. דְּמוֹקִיר רַבָּנָן – אדם המכבד תלמידי חכמים, הָוְיָין לֵיהּ חֲתָנֵי רַבָּנָן – יהיו לו חתנים תלמידי חכמים, ואף זו מידה כנגד מידה, שדרך האדם לכבד את חתניו. דְּדָחִיל מֵרַבָּנָן – אדם הירא מתלמידי חכמים, אִיהוּ גּוּפֵיהּ הָוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן – הוא עצמו יזכה ויהיה תלמיד חכם. וְאִי לָאו בַּר הֲכִי הוּא – ואם אינו ראוי לכך, מאחר ואינו עוסק בתורה כל כך, הָוְיָין מִילֵיהּ מִשְׁתַּמְּעִין כְּצוּרְבָא מֵרַבָּנָן – יהיו דבריו נשמעים ומתקבלים על שומעיהם, כפי שדברי תלמיד חכם מתקבלים.

[עד כאן הובאו דיני חנוכה התלויים בעניני שמנים ונרות, עתה מביאה הגמרא את הסוגיא של 'שמן שריפה' לענין הדלקת נרות שבת, ולאחריה ממשיכה הגמרא בהלכות חנוכה שאינם שייכים לשמן ונרות].

שנינו במשנה, לגבי השמנים שאין מדליקים בהם נרות שבת, 'וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְֹרֵיפָה'. מבארת הגמרא, מַאי – מה הוא 'שֶׁמֶן שְֹרֵיפָה', שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמְאָה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ – ומדוע שמן זה קרוי 'שֶׁמֶן שְֹרֵיפָה', הוֹאִיל וְלִשְרֵיפָה הוא עוֹמֵד, כדין תרומה שנטמאה, וְמשנתנו, בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בעֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן – היא עוסקת, שאין להדליק נרות שבת בשמן שריפה, ביום טוב שחל ביום שישי, לְפִי שֶּׁאֵין שׂוֹרְפִים קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, מאחר ואסור ליהנות מאש של שריפה זו, הרי זו הבערה שלא לצורך, האסורה ביום טוב. ואף שבשמן של תרומה טמאה מותר ליהנות מהבערתו, גזרו על תרומה משום קדשים.

מסייעת לכך הגמרא מברייתא, וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן אף בברייתא, כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב, שלא שייכת בו גזירת 'שמא יטה', שהרי מותר להטות ביום טוב, חוּץ מִשֶּׁמֶן שְֹרֵיפָה, לְפִי שֶּׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, הרי מפורש בברייתא שזהו טעם האיסור.