מסכת שבת, פרק ב, שיעור 48

הגמרא חוזרת לסוגיות העוסקות בדיני חנוכה: דין זה פשוט הוא, שיש להזכיר בימי החנוכה 'על הניסים' בתפילה, מאחר והיא נאמרת בציבור, ויש בכך משום 'פרסומי ניסא'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – אך הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ – מה הדין, האם יש חיוב לְהַזְכִּיר הזכרה שֶׁל חֲנוּכָּה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, הנאמרת ביחידות ואין בה כל כך פרסומי ניסא. וצדדי הספק, האם כֵּיוָן דְּכל מצוות ימי החנוכה מִדְּרַבָּנָן הוּא, לֹא מַדְכְּרִינַן – אין מזכירים זאת בברכת המזון, שאינה נאמרת בְּרַבִּים, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִיסָּא – משום פרסום הנס, מַדְכְּרִינַן – יש להזכיר ולומר 'על הניסים' אף בברכת המזון.

אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא, אֵינוֹ מַזְכִּיר – לא חייבוהו חכמים להזכיר 'על הניסים' בברכת המזון, וְאִם בָּא מרצונו לְהַזְכִּיר, מַזְכִּיר בְּהוֹדָאָה – בברכת 'נודה לך'.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא – הזדמן בחנוכה לביתו של רבא, ובירך שם ברכת המזון, סָבַר לְאַדְכּוּרֵי – חשב להזכיר 'על הניסים' בְּברכת בִּנְיָן יְרוּשָׁלַיִם, כפי שמזכירים שם 'רצה והחליצנו' ו'יעלה ויבא', אָמַר לו רָבָא, יש להזכיר על הניסים בברכת המזון כְּפי שמזכירים בתְפִלָּה, מַה תְּפִלָּה, מזכירים בה 'על הניסים' בְּהוֹדָאָה – בברכת 'מודים', שהרי עיקר ימי החנוכה נתקנו 'להלל ולהודאה', ואין בנוסח 'על הניסים' תפילה ובקשה, אלא הודאה, ואַף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מזכירים בה 'על הניסים' בְּהוֹדָאָה.

מביאה הגמרא ספק בענין דומה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ – האם יש צורך לְהַזְכִּיר הזכרה שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ, והיינו 'יעלה ויבא', בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. ומפרטת הגמרא את צדדי הספק על פי הספק הקודם, אִם תִּמְצָא לוֹמַר – אף אם נפשוט את הספק הקודם ונאמר שבחֲנוּכָּה, שהם ימים המתוקנים מדְּרַבָּנָן, לֹא צָרִיךְ להזכיר 'על הניסים' בברכת המזון, עדיין יש לומר שרֹאשׁ חוֹדֶשׁ, שהוא מדְּאוֹרָיְיתָא, צָרִיךְ להזכיר. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּראש חודש לֹא אָסִּיר בַּעֲשִׂיַת מְלָאכָה, לֹא מַדְכְּרִינַן – אין מזכירים בברכת המזון שבו 'יעלה ויבא'.

מביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב אָמַר, מַזְכִּיר – יש להזכיר 'יעלה ויבא' בברכת המזון של ראש חדש. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, אֵינוֹ מַזְכִּיר. אָמַר רַבִּי זֵירָא, נְקוֹט הָא דְרַב בְּיָדְךָ – תְּפוֹס להלכה את דברי רב, שיש להזכיר, דְּתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא כְּוָתֵיהּ – שהרי שנה כן רבי אושעיא בברייתא, כדבריו, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קָרְבָּן מוּסָף, כְּגוֹן רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד, הדין הוא שבתפילות עַרְבִית, שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, כביום חול, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה – אומר נוסח 'יעלה ויבא' בברכת רצה, וְאִם לֹא אָמַר, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין בָּהֶן קְדוּשָׁה עַל הַכּוֹס, וְיֵשׁ בָּהֶן הַזְכָּרָה של יעלה ויבא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְיָמִים שֶּׁאֵין בָּהֶן קָרְבָּן מוּסָף, כְּגוֹן (חנוכה ופורים) תַּעֲנִיּוֹת ציבור וּמַעֲמָדוֹת [-משמרות קבועות מישראל שהיו מתפללים ומתענים בזמן הקרבת הקרבנות, כמבואר במסכת תענית], שמזכירים בהם תפילת 'עננו', וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. לפני שתסיים הגמרא את הברייתא, תמהה הגמרא, 'שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי' מַאי עֲבִידְתַּיְהוּ – מה עניינם של ימי שני וחמישי לכאן, והרי אין בהם הזכרת מאורע. ומתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לומר בברייתא, שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי שֶׁל תַּעֲנִיּוֹת שכשהיו גוזרים תענית ציבור משום הגשמים לא היו קובעים אלא בשני וחמישי, וְשֶׁל מַעֲמָדוֹת, וימים שאנשי המעמד מתענים בהם והם ימי שני שלישי רביעי וחמישי. ממשיכה הגמרא בהבאת הברייתא, בתפילות עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה של ימי תענית אלו, מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, כביום חול, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְּאֹרָע – תפילת 'עננו' בְּברכת 'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', וְאִם לֹא אָמַר, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה עַל הַכּוֹס [אף שתעניות ומעמדות אין בהם אכילה כלל, מכל מקום הוצרכה הברייתא להשמיענו שאף בליל התענית, שמותר עדיין לאכול, אין קידוש על הכוס (חידושי הר"ן)], וְאֵין בָּהֶן הַזְכָּרָה בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן. ועל כל פנים מבואר בברייתא כדברי רב, שבראש חדש יש להזכיר יעלה ויבא בברכת המזון.

מוסיף הרי"ף ואומר, מֵהָא שָׁמְעִינַן – מברייתא זו אנו לומדים, דְּמִי שֶׁטָּעָה וְלֹא אָמַר 'עֲנֵנוּ' בִּתְפִלַּת שמונה עשרה של תַּעֲנִית, שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, שהרי מנתה זאת הברייתא בכלל הדברים שאין מחזירים אותו.

וְתוּ שָׁמְעִינַן – ועוד יש ללמוד מברייתא זו, דְּמִי שֶׁטָּעָה וְלֹא הִזְכִּיר 'עַל הַנִּסִים' בִּתְפִלָּה בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא על הזכרות הנאמרות בַּיָּמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קָרְבַּן מוּסָף, כְּגוֹן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אֲבָל יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף, כְּגוֹן תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.

וְתַנְיָא [נָמִי] בְּתוֹסֶפְתָּא בְּהֶדְיָא – וכן שנינו בפירוש גם בתוספתא, כָּל יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף, כְּגוֹן תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת חֲנֻכָּה וּפוּרִים, בתפילות עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, כבשאר ימות החול, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְּאֹרָע, והיינו 'על הניסים' בחנוכה ופורים, ו'עננו' בתעניות ומעמדות. וְאִם לֹא אָמַר, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף, כְּגוֹן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד, בתפילות עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאוֹמֵר קְדֻשַׁת הַיּוֹם – יעלה ויבא בְּברכת העֲבוֹדָה, שהיא ברכת 'רצה', וְאִם לֹא אָמַר, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.