מסכת שבת, פרק ב, שיעור 50

אָמַר רָבָא, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שְׁלִיחַ צִבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה בתפילת עַרְבִית ואומר ברכה מעין שבע, אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר הזכרה שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִלְמָלֵא – שאילו לא היה זה יום השַׁבָּת, אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד עַרְבִית בְּיוֹם טוֹב לומר ברכה מעין שבע. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

מוסיף הרי"ף: וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם קשה לך על דין זה מהָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לגבי יום הכפורים שחל בשבת, שיש להזכיר את השבת אף בנעילה, לפי ש'יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת', ואף שאין יום השבת מצריך להתפלל נעילה, ואם כן אף כאן נאמר שיום זה התחייב בתפילת מעין שבע, ויש להזכיר בו את יום טוב. אין הדבר כן, דהָכָא – כיון שכאן, בְּעֶרֶב [-בליל] שַׁבָּת, דִּין הוּא דְּלָא צָרִיךְ שְׁלִיחַ צִבּוּר עַרְבִית לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה – מצד הדין אף בשבת אין שליח הציבור חוזר ואומר ברכה מעין שבע, וכמו בערבית של כל יום שאין שליח הציבור חוזר על התפילה, וְרַבָּנָן הוּא דְּתָקּוּן – וחכמים הם שתיקנו שיחזור שליח הציבור ויאמר ברכה מעין שבע, מִשּׁוּם סַכָּנָה – כיון שיש בני אדם המאחרים לבא לתפילה, ובתי כנסת שלהם היו מחוץ לעיר, ויש סכנה להשאר שם לבד, וכדי שאף המאחרים יספיקו לסיים תפילתם עם הציבור תיקנו להאריך את התפילה על ידי שיאמר שליח הציבור ברכה מעין שבע, וכיון שאין ברכה זו חובה מעיקר הדין, אי אפשר לומר שיום זה 'חייב' בברכה מעין שבע, ולכן אין מזכירים בו את יום טוב, אֲבָל הָתָם – אבל שם, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שחל בשבת, הרי יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת, כיון שתפילת נעילה היא חובה מעיקר הדין, וכיון שכך יש להזכיר בכל התפילות את השבת.

עתה מבאר הרי"ף את דיני אמירת ה'הלל' בחנוכה ובשאר ימים טובים: וְהַנֵּי תַּמְנֵי יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה – ובשמונת ימי חנוכה אלו מִיחַיְּיבִינַן בְּהוּ לְמִיגְמַר הַלֵּילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא – אנו חייבים בכל יום 'לגמור' את ההלל, כלומר, לומר הלל שלם. דְּכך אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בְּשָׁנָה יָחִיד [כלומר, כל אדם מישראל, אפילו יחיד] גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, מפני הניסים שאירעו לאבותינו בימים אלו, וְאֵלּוּ הֵן, שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת [-שבועות], וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחַג – חג הסוכות ושמיני עצרת, הרי אלו שמונה עשר יום. וּבַגּוֹלָה, שנוהגים יום טוב שני של גלויות, אומרים הלל שלם עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם בשנה, ואלו הן, תִּשְׁעַת יְמֵי הֶחַג, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים ראשונים שֶׁל פֶּסַח, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת. אֲבָל הַלֵּל דְאנו אומרים ברֹאשׁ חֹדֶשׁ, לָאו דְּאוֹרָיְיתָא – אין חיובו מן התורה, אֶלָּא מִנְהָגָא הוּא – אלא רק מנהג הוא, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא גַּמְרִינַן בֵּיהּ הַלֵילָא – ולכן אין אומרים בראש חדש את כל ההלל, אֶלָּא מְדַלְּגֵי דַּלּוֹגֵי – אלא אומרים אותו בדילוג של חלק מהמזמורים [אמנם אמירת הלל בשאר ימים זו תקנת נביאים (פסחים קיז:) ולכן דינו כמצוה דאורייתא (רש"י), ויש שהסתפקו אם הוא הלכה למשה מסיני (רמב"ן)].

מביא הרי"ף את המקור לדין זה ממעשה שהיה, דְּאָמְרִינַן – שכך מובא בגמרא (תענית כח:) רַב אִיקְלַע – הזדמן לְבָבֶל, חָזָא דְּקָא קָרוּ הַלֵּל – ראה שבני המקום קוראים את ההלל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, סָבַר לְאַפְסוֹקִינְהוּ – חשב רב לומר להם להפסיק לקרוא, שהרי אין קריאת ההלל נוהגת בראש חודש, כֵּיוָן דְּשַמְעִינְהוּ דִּמְדַלְּגִי וְאָזְלֵי – כיון ששמע רב שהם מדלגים בקריאתם, ואינם קוראים את כולו, אָמַר רב, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך, שאינם קוראים את ההלל בתורת חיוב, אלא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, והניח להם להמשיך במנהגם.

תַּנָּא – שנינו בברייתא, בראשי חדשים, אף במקומות שהציבור נוהגים לומר הלל בדילוג, יָחִיד המתפלל לבדו לֹא יַתְחִיל – אינו חייב באמירת ההלל, וְאִם הִתְחִיל באמירתו, גּוֹמֵר. מסיק הרי"ף, הִילְכָּךְ – כיון שמבואר בברייתא שאין חיוב על היחיד לאומרו, אִי בָּעֵי יָחִיד לְמִקְרֵי – אם רוצה היחיד לקרוא את ההַלֵּל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, קָרִי לֵיהּ בְּלֹא בְּרָכָה – קוראו בלא ברכה תחילה וסוף, וּמְדַלֵּג דַּלּוֹגֵי – ואומרו בדילוג. [ומשמע מדברי הרי"ף שרק יחיד קוראו בלא ברכה, אבל הציבור קוראו בברכה (רבינו יונה). ובשלחן ערוך הובאו שלש דעות, יש אומרים שבין יחיד ובין ציבור קוראים בברכה. יש אומרים שבין יחיד ובין ציבור קוראים בלא ברכה. ויש אומרים שיחיד אינו אומר כלל, וציבור קורא בברכה].