מסכת שבת, פרק ב, שיעור 51

משנה

משנתנו ממשיכה בבירור השמנים הכשרים להדלקת נרות שבת: אֵין מַדְלִיקִין נרות שבת בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה – שמן של תרומה טמאה, בְּיוֹם טוֹב שחל להיות בערב שבת, לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן – פסולת של זפת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת [בגמרא יבואר מדוע אין בזה כבוד שבת], וַחֲכָמִים מַתִּירִין להדליק בְּכָל הַשְּׁמָנִים, ומפרטת המשנה, בְּשֶׁמֶן שׂוּמְשֻׂמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת – דלעת מדברית, בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְט. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד, לפי שאורו צלול מאד, יותר משאר השמנים.

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי ישמעאל אומר אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מפני כבוד השבת'. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם בדין זה, ומדוע אין בו כבוד שבת. אָמַר רָבָא, מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ של העטרן רַע, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַנִּיחֶנוּ – יניח את מקום סעודתו, וְיֵצֵא החוצה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְיֵצֵא – מה בכך שיצא, ומדוע מחמת חשש זה אסר רבי ישמעאל להדליק בעיטרן. השיב לו רבא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה היא, משום כבוד סעודת השבת, שאין סעודה חשובה ללא אור, דְּכך אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ – ויש אומרים שכך אָמַר רָבָא בַּר רַב חַנִּין, אָמַר רַב, הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת, חוֹבָה. רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית – סמוך לכניסת שבת, רְשׁוּת. הוסיף רבא, וַאֲנִי אוֹמֵר, שאף רחיצת ידים ורגלים בחמין בערב שבת, מִצְוָה היא, ואינה רשות.

מבררת הגמרא, מַאי מִצְוָה – מה המצוה ברחיצה זו. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאִי, עֶרֶב שַׁבָּת היו מְבִיאִין לוֹ עֲרֵיבָה [-קערה] מְלֵיאָה מַיִם חַמִּין, וְרוֹחֵץ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין של פשתן הַמְצוּיָצִין בציציות של צמר [שהרי התכלת שבציצית נעשה רק מן הצמר], שהרי אין איסור כלאיים בציצית, וְדוֹמֶה לְמַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת. וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מֵחַבִּין – מחביאים מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְּסוּתָן, שלא היו מטילים בהם תכלת משום איסור כלאים, אלא היו מטילים בהם רק ציציות של פשתן לבן. אָמַר לָהֶם, בָּנַי, וכי לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם, סָדִין של פשתן בְּמצוות צִיצִית, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, כיון שהם סוברים שלא הותר איסור כלאיים כדי לקיים מצוות ציצית, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין, כיון שנאמר (דברים כב יא-יב) 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ', והסמיכה התורה שני פסוקים אלו כדי ללמד שבמקום מצוות ציצית נדחה איסור כלאיים, וסיים רבי יהודה ברבי אילעאי ואמר לתלמידיו, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, ועליכם להטיל תכלת בכסותכם. מבארת הגמרא, וְאִינְהוּ סָבוּר – אך תלמידיו היו סבורים, שאף שמן התורה יש חיוב תכלת גם בבגד  בפשתן וכדברי בית הלל, מכל מקום תיקנו חכמים שלא יעשה כן, גְּזֵירָה מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה – מחשש שיהיה לו בגד פשתן המיוחד ללילה, הפטור מציצית [שנאמר בפרשת ציצית 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ', ללמד שרק בגד המיוחד ליום, שזהו זמן ראייה, חייב בציצית], ויטעה ויטיל בו תכלת, ונמצא עובר באיסור כלאיים שלא במקום מצוה, ויש כח ביד חכמים לבטל מצוה מן התורה, ב'שב ואל תעשה'. [פירשנו לפי שיטת הרי"ף עצמו (בהלכות ציצית), וכן דעת רש"י והרמב"ם, שאף לבית שמאי בגד פשתן חייב בחוטי הלבן של הציצית, ופטור רק מן התכלת כיון שאינה נעשית אלא מצמר, וגם חכמים הסוברים כבית הלל גזרו רק שלא להטיל בו תכלת אך לא פטרו אותו לגמרי מציצית, אלא חייב להטיל בו ציצית של פשתן לבן. אמנם שיטת תוספות ועוד ראשונים שבית שמאי פטרו לגמרי בגד פשתן מן הציצית, אפילו מחוטי הלבן, מחשש שיבואו להטיל גם תכלת, וסברו תלמידיו של רבי יהודה שהלכה בזה כבית שמאי].