מסכת שבת, פרק ב, שיעור 52

הגמרא מביאה ברייתות נוספות בענין מיני שמנים שאין מדליקים בהם: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּ'צֳרִי' – שרף של עץ הקטף [ויש מפרשים שהוא שמן אפרסמון]. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם של דין זה, אָמַר רַבָּה, מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ הטוב נוֹדֵף, אסרו חכמים להדליק בו, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ – שמא יטול מהשמן שבנר הדולק, וגורם בכך שיכבה הנר מוקדם יותר, וחייב משום מכבה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרבה, וְלֵימָא מַר – מדוע אינך אומר שהטעם שאסרו להדליק ב'צרי' הוא מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף, ונדבק בכותלי הבית ושורפו, ויש בכך חשש סכנה, ואסור להדליק בו אפילו בחול [וכמשמעות לשון הברייתא, שאמרה רק 'אין מדליקין בצרי', ולא אמרה 'בשבת'. (רשב"א)]. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, 'חֲדָא וְעוֹד' קָאָמִינָא – כוונתי לומר שיש שני טעמים לדבר, חֲדָא – טעם אחד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף, ומטעם זה אסור להדליק בו אפילו בחול, וְעוֹד, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ כשהוא דולק, והרי הוא מכבה.

ברייתא נוספת בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מַדְלִיקִין בְּשמן של טֶבֶל טָמֵא, בִּימות החוֹל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין מדליקים בו בְּשַׁבָּת וכטעם שיבואר להלן.

מוסיפה הברייתא ואומרת, כְּיוֹצֵא בּוֹ – דין נוסף דומה לזה, אֵין מַדְלִיקִין בְּנֵפְט לָבָן בַּחוֹל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת.

שואלת הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובנים דברי הברייתא לגבי נֵפְט לָבָן, שאסור להדליק בו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף ונדבק בכתלי

הבית ושורף את הבית, ולכן אסור להדליק בו בין בשבת ובין בחול. אֶלָּא טֶבֶל טָמֵא, מַאי טַעְמָא – מדוע אסור להדליק בו בשבת ובחול.

משיבה הגמרא, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (במדבר יח ח) 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי', וממשמעות לשון 'תְּרוּמֹתָי' יש ללמוד שבִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה, וכיון שכללה אותם התורה יחד, יש ללמוד, מַה [-כשם ש]תְּרוּמָה טְהוֹרָה, אֵין לְךָ [הכהן] חלק בָּהּ כשהיא מעורבת בשאר התבואה אֶלָּא רק מִשְּׁעַת הֲרָמָה – הפרשה וָאֵילָךְ, אבל קודם לכן יש חיוב מיתה על האוכל את הטבל, ואפילו הוא כהן, אַף תְּרוּמָה טְמֵאָה, אף שאין הכהן אוכלה אלא משתמש בה להסקה, אֵין לְךָ חלק בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וָאֵילָךְ, אבל קודם לכן, כשהיא עדיין טבל, אסור ליהנות ממנה. [ונחלקו הראשונים אם אף בשמן של טבל טהור אסור להדליק, כיון שעדיין לא הופרשה תרומתו, או שלא נאסר אלא באכילה קודם הפרשה, אבל בהנאה הוא מותר. ורק טבל טמא, שאף לאחר ההפרשה אינו מותר אלא בהנאה, קודם ההפרשה אסור בהנאה.]

[צריך עיון מדוע נקטה הברייתא לשון 'ואין צריך לומר בשבת', מדוע יש בשבת יותר סברא שלא להדליק בו (רשב"א)].