מסכת שבת, פרק ג, שיעור 71

גמרא

הגמרא מבררת את כוונת המשנה באומרה 'לא יתן עד שיגרוף' האמורה במשנתנו: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, הַאי – לשון זו של 'לֹא יִתֵּן' שנקטה משנתנו, 'לֹא יַחְזִיר' הוּא – הכוונה שלא יחזיר את הקדירה בשבת, לאחר שנטלה משם, אם הוסקה בגפת ועצים ואינה גרופה או קטומה [ולשון המשנה 'בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזירים' היינו שבדבר זה, של החזרה בשבת, נחלקו בית שמאי ובית הלל (גמרא)], אֲבָל לִשְׁהוֹת את הקדירה על גבי האש מערב שבת לשבת, מַשְׁהִין – מותר להשהות אַף עַל גַב שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם, וּמַתְנִיתִין חֲנַנְיָא הִיא – ומשנתנו נשנתה בדעת חנניה, הסובר שלא אסרו חכמים להשהות קדירה על גבי האש כלל, אף שאינה גרופה או קטומה. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, דהַאי 'לֹא יִתֵּן' האמור במשנה, 'לֹא יַשְׁהֶה' הוּא, וַאֲפִילוּ לִשְׁהוֹת לא התירו חכמים בכל אופן, אלא אִי גָּרוּף וְקָטוּם, אִין – כן, מותר להשהות את הקדירה, וְאִי לֹא – אם אין הכירה גרופה וקטומה, לֹא – אסור להשהות. וּפְלִיגָא דְּחַנַנְיָא – ולפי פירוש זה משנתנו חולקת על חנניה, ומצריכה אף בשהייה שתהא הכירה גרופה או קטומה.

וְשַׁקְלִינָן וְטָרִינָן – ונשאנו ונתנו בדבר בגמרא, וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא דְּ'לֹא יִתֵּן' האמור במשנתנו 'לֹא יַשְׁהֶה' הוּא, וַאֲפִילוּ לִשְׁהוֹת, אִי גָּרוּף וְקָטוּם, אִין. וְאִי לֹא, לֹא. וְכָל שֶׁכֵּן לְהַחְזִירָהּ בשבת, שהדבר אסור כשאין הכירה גרופה או קטומה [ואם היא גרופה או קטומה, בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים, כמבואר בסיפא של משנתנו].

אומר הרי"ף: וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְּהָכִי הוּא מַסְקָנָא – והטעם שאנו אומרים שכך היא מסקנת הגמרא, אף שלא פסקה כן הגמרא בפירוש, דְּהָא בָּתַר דְּשַׁקְלִינָן וְטָרִינָן – שהרי לאחר שנשאנו ונתנו בנידון זה, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ לִסְמֹךְ לָהּ – האם מותר לסמוך את הקדירה לכירה כדי שתהיה חמה, תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ הוּא דְּאָסוּר – האם האיסור הוא רק כשהקדירה יושבת בתוך מקומה המתוקן לה בכירה, שבכך היא מתחממת גם מבפנים וגם מבחוץ, אֲבָל לִסְמֹךְ, שמתחממת רק מבחוץ שַׁפִּיר דָּמִי – מותר הדבר, אוֹ דִּלְמָא לֹא שְׁנָא – או שמא אין חילוק בדבר, ובכל האופנים אסרו זאת חכמים. מסיים הרי"ף את ראייתו, וּמִדְּאַמְרִינָן – ומכך שאמרה הגמרא בלשונה 'תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ הוּא דְּאָסִיר', שַּׁמְעִינָן – יש לנו ללמוד שסוברת הגמרא דְּאָסוּר לִשְׁהוֹת עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, והספק הוא רק בשהייה שמחוץ לכירה, בסמיכה בלבד.

מסיק הרי"ף את ההלכה: הִלְכָּךְ – מכח כל אותם ראיות יש להכריע כך, כִּירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וְאֵינָהּ קְטוּמָה, אָסוּר לִשְׁהוֹת עָלֶיהָ בשבת חַמִּין שֶׁלֹּא הוּחֲמוּ כָּל צָרְכָּן, וְתַבְשִׁיל שֶׁלֹּא בִּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מחשש שיחתה בגחלים. אֲבָל תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְחֲמִין שֶׁהוּחַמּוּ כָּל צָרְכָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וְאֵינָהּ קְטוּמָה, מַשְׁהִין, כיון שבדבר שהתבשל כל צרכו אין חשש שיחתה בגחלים.

אמנם אף בדבר שהתבשל כל צרכו יש חילוק: וְדַוְקָא דָּבָר שֶׁהוּא מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ – ההיתר להשהות הוא רק בתבשיל שריבוי הבישול מזיק לו, כְּגוֹן לִפְתָּא, וְדַיְיסָא, וְתַמְרֵי, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וכיון שכך ודאי לא יבא האדם לחתות בגחלים. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ – אך תבשיל שריבוי הבישול טוב לו, כְּגוֹן כְּרוּב וּפוּלִין וּבָשָׂר טָרוּף, אָסוּר להשהותו אף אם התבשל כל צרכו, מחשש שיבא לחתות בגחלים כדי להשביח את התבשיל יותר.

וְכִירָה שֶׁהִיא גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, מַשְׁהִין עָלֶיהָ כָּל מִילֵּי – מותר להשהות עליה בשבת כל תבשיל, בֵּין בִּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ קודם השבת ובֵּין לֹא בִּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שמותר להשהות תבשיל שבושל כל צרכו, ואף שהוא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ,  דְּעִיקָרָא דְּגְזֵירָה דִּלְמָא אָתֵי לְאַחְתּוּיֵי בְּגֶחָלִים הוּא – כיון שעיקר הגזירה היא שמא יבא לחתות בגחלים, וְכֵיוָן שֶׁהִיא גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, יש לו היכר לכך ששבת היום, ולֹא אָתֵי לְאַחְתּוּיֵי בְּגֶחָלִים – ולא יבא לחתות בגחלים. מסיים הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.