מסכת שבת, פרק ג, שיעור 72

הגמרא מביאה מחלוקת בדרשה זו של רבי חייא: פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדבר זה רַב אַחָא וְרָבִינָא חַד – אחד מהם אָמַר, מַעֲשֶׂה שַׁבָּת אסור מדְּאוֹרַיְיתָא, וְחַד אָמַר מַעֲשֶׂה שַׁבָּת אסור רק מדְּרַבָּנָן. מַאן דְּאָמַר – אותו אמורא שאמר שמַעֲשֶׂה שַׁבָּת אסור מדְּאוֹרַיְיתָא, טעמו כִּדְאַמָרָן – כמו שאמרנו לעיל בשם רבי חייא, שכשם ש'קדש' אסור באכילה כך מעשה שבת אסור באכילה. וּמַאן דְּאָמַר שאיסורו מדְּרַבָּנָן, לומד זאת גם כן מאותו פסוק, דְּאָמַר קְרָא 'כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם', ויש לדרוש שרק הִיא – השבת עצמה קֹדֶשׁ, ואסורה במלאכה, וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ – אין הדברים שנעשו בה נאסרים כ'קדש'. וְקַיְימָא לָן – והלכה מקובלת בידינו, דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָהּ, בכל מקום שנחלקו רַב אַחָא וְרָבִינָא, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל, ואף כאן הלכה כדעת האומר שמעשה שבת אסור רק מדרבנן, וּשְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מכך דְּלֵיתָא לִדְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר – שאין הלכה כרבי יוחנן הסנדלר, הסובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא, כפי שביארה הגמרא את דבריו [אך אין לומר שרבי יוחנן הסנדלר סובר שמעשה שבת אסור מדרבנן, כי אם כן לא היו חכמים מחמירים בזה כל כך, לאוסרו עולמית אף על אחרים (רמב"ן)]. הִלְכָּךְ – לכן, כיון שאין הלכה כרבי יוחנן הסנדלר, ונשארה לפנינו מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה, הכלל הוא שבמחלוקת כזו הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר, הַמְּבַשֵׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג, יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים. בְּמֵזִיד, יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ.

הרי"ף מביא עתה סוגיא העוסקת ב'מעשה שבת' שנעשה בהיתר: גַּרְסִינָן בְּמסכת חֻלִּין בְּפֶרֶק קַמָּא (טו:) הַשּׁוֹחֵט בהמה או עוף לְצורך חוֹלֶה בְּשַׁבָּת, ונשאר בשר שלא היה החולה זקוק לו, מֻתָּר לְאדם בָרִיא בְּאוּמְצָא – לאוכלו חי, ללא בישול. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בכך, כֵּיוָן דְּאִי אֶפְשָׁר אפילו לְכַזַּיִת בָּשָׂר עבור החולה בְּלֹא שְׁחִיטָה, כִּי קָא שָׁחִיט אַדַּעְתָּא דְּחוֹלֶה קָא שָׁחִיט – הרי כל מעשה השחיטה נעשה רק עבור החולה, וכיון שנעשתה השחיטה בהיתר, אין בזה איסור של 'מעשה שבת', ומותר אף לאחרים לאכול מאותו בשר. אבל הַמְבַשֵּׁל לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אף אם נותר בשר שאין לחולה צורך בו, ומתחילה התבשל בהיתר עבור החולה, מכל מקום אָסוּר לְבָרִיא לאכול את אותו בשר, והטעם לכך, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים מחשש שֶׁמָּא המבשל עבור החולה יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ – יבשל יותר מהצורך כדי שישאר בשר אף עבור הבריא, ולכן אסרו חכמים בשר זה על הבריא בכל מקרה, ואף אם זהו בשר שנתבשל באמת עבור החולה. אמנם בשחיטה, שלא שייך להוסיף בשיעורים, לא גזרו, ומותר לו לאכול את הבשר כשהוא חי.

שנינו במשנה לגבי כירה גרופה וקטומה שהותר להשהות עליה תבשיל בשבת, 'וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מַחֲזִירִין'.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר 'מַחֲזִירִין', אין זה רק בערב שבת סמוך לחשיכה, אלא מַחֲזִירִין אפילו (כמה פעמים) בְּשַׁבָּת עצמה, וְאַף רַבִּי אוֹשַׁעְיָא סָבַר שמַחֲזִירִין, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, והראיה לכך, דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, פַּעַם אַחַת הָיִינוּ עוֹמְדִין לְעֵילָּא מֵרַבִּי חִיָּיא רַבָּה – לפני רבי חייא הגדול, וְהֶעֱלִינוּ לוֹ קוּמְקוּם שֶׁל חַמִּין מִדְּיוֹטָא [-קומה] הַתַּחְתּוֹנָה לַדְּיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה, וּמָזַגְנוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס של חמין, וְהֶחֱזַרְנוּהוּ לִמְקוֹמוֹ על גבי האש, וְלֹא אָמַר לָנוּ דָּבָר, הרי שמותר להחזיר אפילו בשבת [ואף שמים העומדים על האש הם 'מצטמק ורע לו', לא הותר להחזירם בשבת על האש אלא אם כן הכירה גרופה וקטומה (ר"ן)].