מסכת שבת, פרק ד, שיעור 99

אָמַר רַב הוּנָא, הַאי סָלִיקוּסְתָא, דְּדָצָהּ וּשְׁלָפָהּ וְהָדַר דָּצָהּ – שנעץ אותה באדמה, ושלפה משם, וחזר ונעצה באותו מקום, שָׁרֵי – מותר לעשות כן. וְאִי לָא, אֲסִיר. מבאר הרי"ף את הדברים: פֵּירוּשׁ, 'סָלִיקוּסְתָא' היא אֲגוּדָּה שֶׁל בְּשָׂמִים, כְּגוֹן חֲבַצֶּלֶת הַשָׁרוֹן וּכְיוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁנּוֹעֲצִים אוֹתָם בְּטִיט אוֹ בְּאֶרֶץ לַחָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְיַבֵּשׁ, וְקָסָבַר רַב הוּנָא וְאָמַר, שֶׁאִם נְעָצָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת במקום לח שכזה, וּשְׁלָפָהּ משם, וְחָזַר וּנְעָצָהּ שם בערב שבת, ועשה כן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מְקוֹמָהּ מְרוּוָח, וּכְשֶׁיִּטְּלֶנָּה בְּשַׁבָּת לֹא תִּתְקַלְקֵל גּוּמָתָהּ, ולא יטלטל עפר ממקומו, מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בַּשַּׁבָּת ולהוציאה מגומתה, כיון שבפעולה זו אינו מזיז עפר ממקומו [ומותר אף להחזיר לשם. ואין בכך משום איסור זריעה, כיון שנועץ את האגודה כולה, ואין זו דרך זריעה, ואינו רוצה שישרישו בקרקע כלל (ר"ן)]. וְאִם לָאו – אם לא עשה כן בערב שבת, ומקום הגומא מצומצם, אָסוּר להוציאה משם בשבת, והיינו משום שבמעשה זה הוא מזיז את העפר, שהוא מוקצה. אומר הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כמותו, אלא אף אם לא עשה כן בערב שבת מותר להוציאה בשבת, וכמו שיבואר להלן.

וְכֵן הָא – דין זה דְּאָמַר (רב) שְׁמוּאֵל, הַאי סַכִּינָא דְּבֵינֵי אוּרְבֵי – סכין זו הנעוצה בין שורות הלבינים שבבנין, ונועצים אותה שם כדי שתשתמר, דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ וַהָדַר דָּצָהּ – נעצה שם, ושלפה משם, וחזר ונעצה שם, ועשה כן קודם השבת, שָׁרִי – מותר לחזור ולהוציאה ולנועצה אף בשבת עצמה. וְאִי לָא, אֲסִיר. וְעל דין זה אָמַר מַר זוּטְרָא, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב אַשִׁי, בְּגִזְרְתָא דְּקָנֵי שַׁפִּיר דָּמִי – במין עץ שגדלים בגזעו קנים רבים וצפופים, מותר לנעוץ סכין בין הקנים, שהרי בזה אין חשש של הזזת עפר ממקומו, ומותר אף אם לא נעצו בערב שבת [ואף שאין משתמשים באילן בשבת, מדובר בתוך שלש טפחים לקרקע, שמותר להשתמש באילן (תוספות)]. פוסק הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותַיְיהוּ – ואין הלכה ככל האמוראים הללו, שאסרו את הנעיצה באופן שלא נעץ פעמיים בערב שבת, דְּהָא אוֹתְבִינַן עֲלַיְיהוּ מֵהַהִיא דִּתְנַן – שהרי הקשתה עליהם הגמרא מאותה משנה ששנינו בה כך, הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת בקרקע תַּחַת הַגֶּפֶן, כדי לשומרם שם, כדרך שנוהגים לשמור לפת וצנונות, אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִין של הירקות הללו מְגוּלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לאיסור, לֹא מִשּׁוּם איסור זריעת כִּלְאַיִם [שהרי אסור לזרוע מיני זרעים בין עצי הגפן], וְלֹא מִשּׁוּם איסור שְׁבִיעִית, אם טמנן בשביעית אין זה נחשב כזריעה בשביעית, וְלֹא מִשּׁוּם חיוב מַעֲשֵׂר, שאין הם נחשבים כבטלים לקרקע להתחייב במעשר, וְנִיטָּלִין בְּשַׁבָּת – ומותר להוציאם משם בשבת, כיון שמקצת העלים מגולים ויכול למשוך בהם את כל הירק, ואף שעל ידי זה מזיז עפר, כיון שאינו מזיזו בידים הרי זה 'טלטול מן הצד', המותר. אומר הרי"ף: וְסַלְקָא לָה בִּתְיוּבְתָּא – והעלתה הגמרא שזו קושיא שאין עליה תשובה, אַלְמָא – ומוכח מכך שאף בנידונים הקודמים, של תחיבת אגודת בשמים או סכין, לָא בָּעֵי לְמֵידַץ וּלְמִישְׁלַף – אין צורך לנועצו ולשולפו בערב שבת, אֶלָּא לְגַלּוֹיֵי מִקְּצָתָן בִּלְבַד – אלא די בכך שיהא מקצת הדבר מגולה, ואינו טמון בעפר, ועל ידי זה מותר לשולפו בשבת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.