מסכת שבת, פרק ד, שיעור 100

שנינו במשנה, 'מְמַלֵּא אָדָם אֶת הַקִּיתוֹן ונותן תחת הכר או תחת הכסת'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מוּתָּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן, כדי לשמור על קרירותו, ואין גוזרים משום הטמנת חמין. מביאה הגמרא מעשה: אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ – לעבדו ששמו דָרוּ, בשבת, אַטְמִין לִי – הטמן עבורי אֶת הַצּוֹנֵן, וְאַיְיתִי לִי מַיָּא דְּאַחִים קְפֵילָא אֲרַמָּאָה – והבא לי מים שחוממו על ידי טבח גוי. שָׁמַע רַבִּי אַמִּי את הדברים, וְאִיקְּפַד – הקפיד על רב נחמן, משום שסבר שאסור להטמין את הצונן, ואסור לשתות מים שחוממו על ידי גוי, משום 'בישולי עכו"ם'. אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי טַעֲמָא אִיקְּפַד – מדוע הקפיד על כך רבי אמי, תַּרְוַיְיהוּ כְּרַבְּוָואתָא עָבֵיד – והרי את שני הדברים הללו עשה רב נחמן על פי רבותינו, חֲדָא – אחד מהם כְּדברי רַב, וַחֲדָא כְּדברי שְׁמוּאֵל, וביאר את דבריו, הדבר הראשון הוא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, מוּתָּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. והדבר השני הוא כְּרַב, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר צָדוֹק, אָמַר רַב, כָּל דבר שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, ללא בישול, אף אם התבשל על ידי גוי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם איסור בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים, וכיון שמים ראויים לשתיה ללא בישול, אינם נאסרים אף לאחר שבושלו על ידי גוי. מבארת הגמרא את טעמו של רבי אמי: וְהוּא – ורבי אמי, שהקפיד, סָבַר שאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי – שונה דינו של אדם חשוב, כרב נחמן, שעליו להחמיר בענינים אלו יותר מסתם אדם, כיון שהרואה אותו מיקל בדברים אלו, יקל לעצמו יותר.

הגמרא מביאה עתה ברייתא המביאה דינים שונים בעניני הטמנה, בחלקם נידונים שהובאו במשנתינו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שאֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִשֶּׁחָשְׁכָה – לאחר שהחשיך היום ונכנסה שבת, ואֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אֲבָל אִם כבר היה הדבר טמון, ובָּא לְהוֹסִיף עליו כיסוי נוסף, מוֹסִיף – רשאי להוסיף, ואף אם הדבר הנוסף שומר יותר טוב על החום [ובתנאי שאינו מוסיף הבל]. ומבארת הברייתא, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹטֵל (אדם) אֶת הַסְּדִינִים שהיתה הקדירה טמונה בהן, וּמַנִּיחַ במקומם אֶת הַגְּלוּפְקְרִין, שהוא מלבוש עב יותר, ושומר על החום יותר. אוֹ נוֹטֵל אֶת הַגְּלוּפְקְרִין, אם הוא חושש שיתקלקל התבשיל מרוב חום, וּמַנִּיחַ אֶת הַסְּדִינִים. וחידשה בכך הברייתא שלא רק שמותר להוסיף הטמנה, אלא אף רשאי להסיר את הבגד שהיתה הקדירה טמונה בו ולהחליפו באחר, ואפילו אם הבגד האחר עב יותר. ועוד התחדש כאן, שאפילו סדין, שהוא דק ביותר, נחשב כהטמנה, ומותר להחליפו אחר כך בכסות עבה יותר (ר"ן).

מביאה הברייתא קולא נוספת שהקל רבן שמעון בן גמליאל בדיני הטמנה: וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָסְרוּ חֲכָמִים להטמין את החמין אֶלָּא כשהמים נמצאים עדיין בְּאוֹתוֹ מֵיחַם שהורתחו בו, והיינו 'כלי ראשון', אֲבָל אם פִּינָּן – פינה את המים מִמֵּיחַם שחוממו בהם לְמֵיחַם אחר, והיינו 'כלי שני', מוּתָּר להטמינם, והטעם לכך, שהרי בכך שהעבירם ממיחם למיחם הראה שרצונו לקררם, ואם כן לא מסתבר שיחתה בגחלים כדי להרבות את החום.

הברייתא דנה עתה באופן שחלק מההטמנה היתה בדבר שהוא מוקצה: טָמַן האדם את הקדירה וְאף כִסָּה את הקדירה מלמעלה, בְּדָבָר הַנִיטָּל בְּשַׁבָּת – שמותר לטלטלו בשבת, ויכול להוציא את הקדירה ללא טלטול מוקצה, אוֹ שֶׁטָמַן את הקדירה בְּדָבָר שֶׁאֵין נִיטָּל בְּשַׁבָּת וְכִסָּה בְּדָבָר הַנִיטָּל בְּשַׁבָּת, ואף באופן זה יכול להסיר את הכיסוי בלבד ולהוציא את הקדירה, ללא טלטול המוקצה שנמצא סביבה, הֲרֵי זֶה נוֹטֵל את הקדירה מתוך ההטמנה, וּלאחר מכן מַחֲזִיר את הקדירה למקום הטמנתה.