מסכת שבת, פרק ה, שיעור 103

שנינו במשנה, הַסּוּס יוצא בַּשֵׁיר, וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵׁיר יוֹצְאִין בַּשֵׁיר כו' ונמשכין בשיר.

מבררת הגמרא, מַאי 'יוֹצְאִין בשיר' וּמַאי 'נִמְשָׁכִין בשיר'. מבארת הגמרא, רַב הוּנָא אָמַר, אוֹ יוֹצְאִין כְּרוּכִין – כאשר הרצועה כולה כרוכה סביב צווארם, ואף שאין האדם אוחז בה, כיון שדרכם לצאת כך. אוֹ יוֹצְאִין נִמְשָׁכִין – כאשר הרצועה אחוזה ביד האדם המוליכם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יוֹצְאִין נִמְשָׁכִין, שזו דרך שמירתן, וְאֵין יוֹצְאִין כְּרוּכִין, כיון שאינם נשמרים בכך. אומר הרי"ף: וּמַסְקָנָא דִּשְׁמַעְתָּא – ומסקנת הסוגיא בגמרא היא דְּיוֹצְאִין כְּרוּכִין, וְיוֹצְאִין נִמְשָׁכִין, וכדברי רב הונא.

משנה

משנתנו ממשיכה לדון בדברים שונים שדרך בעלי חיים לצאת עמהם, האם מותר להניח להם לצאת כך גם בשבת, מרשות לרשות: חֲמוֹר, יוֹצֵא בַמַרְדַּעַת – במין בגד שמונח על גבו כדי לחממו, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ – לחמור ובגמרא יבואר מה באה המשנה למעט. וְהַזְּכָרִים – אֵילִים, יוֹצְאִין לְבוּבִין, ובגמרא יבואר מהו.  וְהָרְחֵלוֹת, יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת, וּכְבוּנוֹת, ואף דברים אלו יבוארו בגמרא.

וְהָעִזִּים, יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת – כשדדיהן קשורים, לפעמים קושרים בחוזק, כשרוצים לייבש את חלבן, ולפעמים קושרים ברפיון, כשרוצים שלא יטפטף החלב לארץ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן – בכל האופנים שהתבארו לעיל, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת.

וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אמנם הלכה כתנא קמא שדברים אלו אינן משא, אמנם מחלק הוא בפרט אחד, וסובר שעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, דוקא כשעושים כן כדי לְיַבֵּשׁ את חלבן, שאז הקשירה חזקה ואין חשש שיפול הבגד הקשור לארץ, אֲבָל לֹא כשקושרים את הבגד לֶחָלָב – כדי לשמור את החלב שלא יטפטף, כיון שזהו קשר רפוי ועשוי הבגד ליפול, וחששו חכמים שיבא האדם לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים.

גמרא

שנינו במשנה, חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת וכו'. אָמַר שְׁמוּאֵל, וְהוּא – ובתנאי שֶׁאותה מרדעת קְּשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שאז היא נחשבת כמלבוש החמור [ומניחים אותה כדי לחממו], אבל אם אינה קשורה מערב שבת, אף אם קשרה עתה אסור להוציאו כך, כיון שנראה הדבר כמשא [כך פירש רש"י. ותוספות פירשו שכשקושר לה את המרדעת בשבת נראה כאילו כוונתו אינה לתועלת החמור, אלא להוצאת המרדעת]. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, חֲמוֹר יוֹצֵא בשבת בְּמַרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא – ואינו יוצא בְּאֻכָּף שֶׁעָלֶיהָ – שעל המרדעת, המיועד לישיבת אדם או הובלת משאות, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָשׁוּר לָהּ – אף שהאוכף קשור למרדעת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כיון שהאוכף נחשב תמיד כמשא, שאינו לתועלת החמור, בשונה ממרדעת העשויה לפעמים כדי לחממו (ריטב"א).