מסכת שבת, פרק ה, שיעור 102

נאמר בתורה (שמות כ י) 'וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ', ולמדנו מכאן, שכשם שאדם מוזהר על שביתת עצמו ובני ביתו, כך הוא מוזהר על שביתת בהמתו, מלבד דברים הנעשים לצורכה ולהנאתה [כגון תלישת עשבים לאכילה, וכדומה]. ולכן, אסור לאדם להניח לבהמתו לטלטל דברים ברשות הרבים, אלא אם כן הם לצורך שמירתה הרגילה, או לצורך נוי שהיא רגילה בו. פרק זה עוסק בפרטי הדינים של הוצאת בהמה בשבת.

משנה

בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה – אסור לבעליה להניח לה לצאת. יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר – חבל שקושרים בפיו, למושכו בו, וְהַנָאקָה – נקבת הגמל, ששמירתה קשה יותר, מפני שהיא בורחת, בַחֲטָם – בטבעת ברזל המחוברת לחוטמה, לפי שהיא צריכה שמירה גדולה. וְהַלֻבְדְּקִים – חמור הבא מלוב, שהוא חזק יותר משאר חמורים, בַּפְרוּמְבִּיָּא – ברסן של ברזל, לפי שהוא צריך שמירה גדולה. וְהַסוּס יוצא בַּשֵׁיר – בשרשרת הכרוכה סביב צווארו, וטבעת קבועה באותה שרשרת, ומחברים לה חבל, ומושכים אותו בו. וְכן כָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר – כל בעלי החיים שדרכם לצאת עם שרשרת וחבל אלו, כגון כלבי צייד, יוֹצְאִים בשבת לרשות הרבים בַּשֵּׁיר, וְנִמְשָׁכִים – מותר למושכן בשבת בַּשֵּׁיר.

מוסיפה המשנה דינים נוספים לגבי 'שֵּׁיר' זה: וְאם נטמא השֵּׁיר, מַזִּין עֲלֵיהֶן – מזים עליו מאפר פרה אדומה, וְטוֹבְלִין – מטבילים אותם, כשהם בִּמְקוֹמָן – בצואר הבהמה [והחידוש בהזאה הוא שאין חוששים שיתכוון להזות על הבהמה, ותפסל ההזאה. ולגבי טבילה החידוש הוא שאין צואר הבהמה חוצץ בין המים לשיר, לפי שאין השיר מהודק לצואר].

גמרא

שנינו במשנה שהנאקה יוצאת בחטם. שואלת הגמרא: מַאי – מה כוונת המשנה בהיתר זה של נָאקָה לצאת בַחֲטָם. משיבה הגמרא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, נָאקְתָה חִיוַּרְתָּא בִּזְמָמָא דְּפַרְזְלָא – כוונת המשנה לנאקה לבנה, שדרכה לברוח וקשה לשומרה, ולכן נוקבים את חוטמה ומכניס טבעת ברזל לאותו נקב, וכיון שזו דרך שמירתה, יוצאת כך אף בשבת.

ממשיכה הגמרא לבאר את מה ששנינו במשנה 'וְהַלּוּבְדְקִים בִּפְרוּמְבְּיָא', אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, חַמְרָא לוּבָּא בְּפַגֵּי דְפַרְזְלָא – חמור הבא מארץ לוב, שהוא חזק יותר משאר חמורים וצריך שמירה מעולה, יוצא ברסן של ברזל.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מַחֲלִיפִין לִפְנֵי רַבִּי שֶׁל זוֹ בְּזוֹ וְשֶׁל זוֹ בְּזוֹ מַהוּ – שאלו לפני רבי אם דבר שהותר לבעל חיים אחד מותר 'להחליף' ולהוציא בו אף בעל חיים אחר. מבארת הגמרא באילו אופנים ניתן להסתפק ספק זה: נָאקָה, להוציאה בְּאַפְסָר, שזו שמירה פחותה מ'חטם', לָא תִּיבָּעֵי לָךְ – אין לך להסתפק בדבר, דְּכֵיוָן דְּלָא מִנַּטְרָא בֵּיהּ – שכיון שאין שמירה זו מספיקה עבורה, מַשּׂוֹי הוּא לַהּ – הרי היא כנושאת משא בחינם, ובדאי שהדבר אסור. כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אמנם יש מקום לספק זה לענין גָּמָל, שאינו צריך שמירה מעולה כל כך, היוצא בַחֲטָם, שזו שמירה מעולה, מַאי – מה דינו, האם מותר להוציאו כך לרשות הרבים, וצדדי הספק הם כך, האם כֵּיוָן דְּסַגִּי לֵיהּ – מאחר ומספיקה לו שמירה בְּאַפְסָר, הרי ה'חטם' מַשּׂוֹי הוּא לֵיהּ – נחשב כמשא עבורו, ואסור לו לצאת כך. אוֹ דִּלְמָא – או שנאמר, כָּל נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא לָא אָמְרִינַן מַשּׂוֹי הוּא לֵיהּ – בכל דבר שהוא שמירה יתירה אין אומרים שזה משא, כיון שסוף סוף הוא נשמר בזה, ואף שהיה יכול להשתמר על ידי שמירה פחותה מזו.

הגמרא מנסה לפשוט את הספק: אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי, כָּךְ אָמַר אַבָּא – רבי יוסי, אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצְאוֹת בְּאַפְסָר בְּשַׁבָּת, הַסּוּס, וְהַפֶּרֶד, וְהַגָּמָל, וְהַחֲמוֹר, כיון שהם צריכים שמירה. ולכאורה יש לדייק, מַאי לָאו – האם אין כוונת רבי ישמעאל ברבי יוסי לְמַעוֹטֵי גָּמָל בַחֲטָם, שאסור להוציאו כך כיון שזו שמירה מעולה שאינה נצרכת עבורו. דוחה הגמרא, לֹא – אין זו כוונת רבי ישמעאל ברבי יוסי, אלא לְמַעוֹטֵי נָאקָה בְּאַפְסָר, שכיון שזו שמירה שאינה מספיקה עבורה, הרי זה משא, ואסור שתטלטלנו בשבת.

פושטת הגמרא את הספק מברייתא: וּבְמַתְנִיתָא תָּאנָא – בברייתא שנינו, הַלּוּבְדְקִין – חמורים לוביים, וְהַגָּמָל, יוֹצְאִין בשבת בָּאַפְסָר. ויש לדייק מכך שרק בְּאַפְסָר, אִין – אכן רשאים הם לצאת, אבל בַחֲטָם, שזו שמירה יתירה, לֹא – אסור להוציאם בשבת. אַלְמָא – ומוכח מברייתא זו, דכָּל נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא – שכל שמירה יתירה, שאינה נצרכת לבעל חיים זה, מַשּׂוֹי הוּא לֵיהּ – נחשב הוא כמשא מיותר עבורו, וְאָסִיר – ואסור להניח לבהמה לצאת כך בשבת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה. ומוסיף הרי"ף: וְאַף עַל גַב דְּאָמַר שְׁמוּאֵל דַּהֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא, דְּאָמַר נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא לֹא אָמְרִינַן מַשּׂוֹי הוּא לֵיהּ – אין שמירה יתירה נחשבת כמשא לבהמה, לֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כשמואל בענין זה, דְּהָא רַב פָּלִיג עֲלֵיהּ – שהרי רב נחלק עליו בדין זה, וְאָמַר, נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא מַשּׂוֹי הוּא לֵיהּ. וְאוֹתְבִינָן עֲלֵיהּ דְּרַב – ואמנם הקשתה הגמרא על רב ממשנה, וְלֹא קָמָה תְּיוּבְתָּא – ולא נשארה קושיא זו, אֶלָּא פְּרִיקוּ לָהּ תְּלָתָא אֲמוֹרָאֵי בַּתְרָאִי – אלא תירצו אותה שלשה מאחרוני האמוראים, וּמִדְאִיכְפִּלוּ הַנֵי תְּלָתָא אֲמוֹרָאֵי בַּתְרָאִי – ומכך שטרחו שלשה אמוראים אחרונים אלו, דְּאִינוּן [-שהם] אַבַּיֵּי וְרָבָא וְרָבִינָא, וּפְרִיקוּ כּוּלְּהוּ אַלִּיבָּא דְּרַב – ויישבו כולם את המשנה לפי שיטת רב, שְׁמַע מִינָהּ דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – יש ללמוד מכך שהלכה כמותו. וְעוֹד טעם לפסוק כרב, דהָא קַיְמָא לָן – שהרי מקובל בידינו דְּרַב וּשְׁמוּאֵל – שבכל מקום שנחלקו רב ושמואל, הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסוּרֵי – הלכה כרב בדברים הנוגעים לאיסור, וממילא אף כאן בנוגע לאיסורי שבת יש לפסוק הלכה כרב.