מסכת שבת, פרק ה, שיעור 108

הגמרא מביאה עתה דין נוסף בענין חבלים אלו: אָמַר שְׁמוּאֵל, דין זה, שרשאי להכניס את כל החבלים לתוך ידו ולמשוך, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח, כיון שאם יוצאת שארית החבל מידו בשיעור זה, נראה הדבר כאילו הוא מטלטל חבל. מקשה הגמרא, וְהָא תָּאנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל – והרי שנו בבית מדרשו של שמואל ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו טְפָחַיִים. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, הַשְׁתָּא – עתה, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל 'טֶפַח', וְתָאנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל 'טְפָחַיִים', ולכאורה הדברים סותרים, יש לומר ששְׁמוּאֵל, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה אָתָא לְאַשְׁמוֹעִינָן – בא ללמדינו שיש להורות להלכה שלא יצא החבל יותר מטֶפַח, כדי שלא להקל באיסורים, אבל באמת אין איסור אלא מטפחיים ומעלה, כפי ששנו בבית מדרשו של שמואל.

מקשה הגמרא, וְהַתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, וּבִלְבַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ את האַפְסָר [-חבל שהבהמה קשורה בו] מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, ומשמע שאף אם יוצא החבל מתחת ידו יותר מטפח או טפחיים אין בכך איסור, ובתנאי שלא יגיע למרחק טפח מהקרקע, והרי זה שלא כדברי שמואל שהחמיר יותר, ואסר שיצא החבל מתחת יד האדם בשיעור טפח או טפחיים. מתרצת הגמרא, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – דין זה ששנינו בברייתא, היינו בַּחֲבְלָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי – בחלק של החבל שבין יד האדם לבין הגמל, ובחלק זה ניכר שאינו נושא חבל סתם אלא חבל שהגמל קשור בו, ובזה אמרה הברייתא שלא יהיה החבל קרוב מידי לקרקע, בשיעור טפח, כיון שאז אין נראה כמושך את הגמל בחבל, אלא כאילו נושא חבל סתם, שאין ניכר שקצה החבל מחובר לבהמה, אך אם החבל גבוה טפח או יותר, ניכר חיבור החבל שבידו לבהמה, ומותר.

משנה

משנתנו ממשיכה לפרט את הדברים שבהם אסור לבהמה לצאת בשבת לרשות הרבים: אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת, שזהו מין בגד המונח עליו כדי לחממו, בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ. וְלֹא – ואינו יוצא בַזוּג – בפעמון, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָקוּק – סתום, ואינו משמיע קול. וְלֹא בְסֻלָּם שֶׁקשור בְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלָיו. וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶן, וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בַּעֲגָלָה שֶׁקשורה תַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן, שלא תיגרר בארץ. וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת, וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בַגִּימוֹן, וְלֹא פָרָה בְּעוֹר הַקוּפָּר – בעור קיפוד הקשור על דדיה, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹא בִרְצוֹן חֲכָמִים. ובגמרא יבוארו הדברים שהובאו במשנה, ומה טעם האיסור לצאת בהם.

גמרא

הגמרא מבארת עתה את כל הדברים האמורים במשנתו, ואת טעם איסוריהם: 'אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת בזמן שאינה קשורה לו', מַאי טַעְמָא – מה טעם האיסור, כִּדְאָמְרָן – כפי שהתבאר לעיל. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כִּדְאַמָרָן לְעֵיל – כפי שהתבאר בגמרא לעיל, לגבי האמור במשנתנו, ושאלה שם הגמרא מַאי 'אֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ', אִילֵימָא – אם נאמר שהכוונה שאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ כְּלָל, פְּשִׁיטָא – פשוט שאין לו לצאת כך, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָפְלָה וְאָתִי לְאִיתוּיֵי – שהרי יש לחשוש שמא תיפול המרדעת מגבו, ויבא האדם לטלטלה ברשות הרבים. אֶלָּא לַאו מדובר באופן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ואף שקשרה בשבת, כי מאחר ולא גילה דעתו קודם השבת שרצונו להשתמש בשבת במרדעת זו, אין היא נחשבת כמלבוש לחמור, אלא נראה הדבר כמשאוי.