מסכת שבת, פרק ה, שיעור 107

משנה

לאחר שהתבאר במשנה הקודמת 'במה בהמה יוצאה', מבארת משנתנו באילו דברים אינה יוצאת: וּבַמָּה הבהמה אֵינָהּ יוֹצְאָה בשבת, לֹא יֵצֵא גָמָל בַּמְּטוּטֶלֶת – כמין כר מלא צמר, ומניחים אותו תחת זנבו כדי שהרצועה המחזיקה את המשאות שעליו לא תחתוך את בשרו, מחשש שמא תיפול ברשות הרבים, ויבא האדם לטלטלה. וכן לא יצא הגמל, לֹא עָקוּד – רגלו האחורית ורגלו הקדמית קשורות בחבל קצר, כדי שלא יוכל לרוץ מהר, וְלֹא רָגוּל – שרגלו האחת מקופלת וקשורה כך, כדי שיוכל להשתמש רק בשלש רגלים, וְכֵן הדין בשְׁאָר כָּל בְּהֵמָה, שאסור להוציאם עקודים או רגולים, ולא רק בגמל. וטעם האיסור, כיון שיש בכך צער גדול לבהמה נחשב החבל הקושרה כמשאוי לה [ולא כשמירה]. ויש אומרים שהחשש הוא שמא יפול החבל, ויטלטלנו האדם ארבע אמות ברשות הרבים (לבוש ומשנ"ב).

דין נוסף, לֹא יִקְשֹׁר אדם גְּמַלִּים זֶה בָזֶה, כשחבל אחד מחבר את כולם, וְיִמְשֹׁךְ את הראשון, והאחרים נמשכים אחריו, והטעם יבואר בגמרא. אֲבָל מַכְנִיס הוא את החֲבָלִים של כל הגמלים, כל חבל בפני עצמו, לְתוֹךְ יָדוֹ, ורשאי להוליכם כך. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ את החבלים סביב ידו, ובגמרא יבואר הטעם של דין זה.

גמרא

שנינו במשנה, לא יצא גמל במטוטלת. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, לֹא יֵצֵא גָּמָל לרשות הרבים בִּמְטוּטֶלֶת הַקְּשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ, כיון שהיא עשויה ליפול, ויש חשש שיטלטלנה האדם ארבע אמות ברשות הרבים, אֲבָל יוֹצֵא הוא בִּמְטוּטֶלֶת הַקְּשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטָרְתוֹ [-בדבשתו] יחד, כיון שבקשירה כזו אינה עשויה ליפול. אָמַר רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, יוֹצֵא גָּמָל נקבה בִּמְטוּטֶלֶת הַקְּשׁוּרָה לוֹ בְּשִׁלְיָתָהּ, כיון שניתוק המטוטלת יכאב לה, ולא תנתקנו משם.

שנינו במשנה שאין הגמל יוצא לֹא עָקוּד וְלֹא רָגּוּל. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, 'עָקוּד' האמור במשנה, היינו עֲקֵדַת יָד וְרֶגֶל – קשירת היד והרגל יחד, כְּיִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם שנעקד על גבי המזבח. 'רָגּוּל' היינו שֶׁלֹּא יָכֹף יָדוֹ עַל גַּבֵּי זְרוֹעוֹ, וְיִקְשֹׁר.

עוד שנינו במשנה, וְלֹא יִקְשֹׁר גְמַלִּים זֶה בָּזֶה וימשוך. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם האיסור, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִשּׁוּם דְּמֵיחְזֵי כְּמַאן דְּאָזִיל לְחִינְגָא – כיון שנראה כאילו מוליכם ליריד, למכירה.

עוד שנינו, 'אֲבָל מַכְנִיס הוּא חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ, ובלבד שלא יכרוך'. אָמַר רַב אַשִּׁי, עַד כָּאן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְעִנְיָן כִּלְאַיִם – דין זה ששנינו במשנה, אינו שייך להלכות שבת, אלא להלכות כלאיים. מבררת הגמרא, כִּלְאַיִם דְמַאן – איזה איסור כלאיים שייך כאן, אִילֵימָא – אם תאמר שהכוונה לכִּלְאַיִם דְּאָדָם, כלומר שעל ידי חבלים אלו נמצא שהאדם והגמלים קשורים יחד, ואם ימשכו יחד איזה דבר הרי יש בכך איסור כלאיים, כשם שאסור לעבוד בשור וחמור יחד, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנה שאָדָם מֻתָּר עִם כֻּלָּן – עם כל בעלי החיים, לִמְשׁוֹךְ וְלַחְרֹשׁ וּלְהַנְהִיג, ואינו בכלל איסור כלאיים. מבארת הגמרא, אֶלָּא – ואם תרצה לומר שהכוונה לכִּלְאַיִם דְּחֲבָלִים, שחלק מהחבלים של צמר וחלקם של פשתים, וכשכורכם סביב ידו הוא מתחמם מצמר ופשתים יחדיו [ואף שכוונתו לאחוז את הגמלים, ולא לחמם את היד, סובר התנא שדבר שאין האדם מתכוון לו, גם כן אסור], הרי אף על זה קשה, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנה, שהַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת – המחבר בד צמר ובד פשתן בתחיבת מחט אחת, או בקשר אחד, אֵינָהּ חִבּוּר – אין זה חיבור המחייב, כיון שזהו חיבור שאינו מתקיים, ואילו בתורה כתוב 'צמר ופשתים יחדיו', שהאיסור הוא כשהם מחוברים יחד, בחיבור המתקיים.

מבארת הגמרא, (אלא) לְעוֹלָם – באמת האיסור הוא משום כִּלְאַיִם דְּחֲבָלִים, וּמה שכתבה המשנה 'ובלבד שלא יכרוך', הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונתה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ וְיִקְשֹׁר, כלומר, שלא יכרוך את החבלים סביב ידו ויהדקם בקשר, שבאופן זה חיבור החבלים הוא חיבור המתקיים, ואם הם צמר ופשתים יש בכך איסור כלאיים.