מסכת שבת, פרק ו, שיעור 113

שנינו במשנה, וְלֹא תצא האשה בַּכָּבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, כָּבוּל זֶה האמור במשנתנו, אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, ומבאר רבי ינאי את צדדי הספק, אִי כַּבְלָא דְּעַבְדָּא תְּנַן – האם כוונת המשנה לחותם שעושים לעבד או לשפחה בבגדיהם, כדי שיידעו הכל שהם עבדים, ובזה אמרה המשנה שאסור לשפחה לצאת בחותם זה בשבת [והוא הדין בעבד, אלא אגב כך שנקטה המשנה דינים השייכים באשה, נקטה גם דין זה בשפחה (תוספות)], ולהלן יבואר מה הטעם שאסור העבד לצאת בחותם כזה. אֲבָל כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר – כמין תכשיט שבראשה, ולהלן יבואר מה עניינו, שַׁפִּיר דָּמִי – רשאית לצאת כך, ואין חוששים שתסירנו, כיון שבכך תגלה את ראשה. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נפרש שכִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר תְּנַן במשנה, שלא תצא בה האשה, מחשש שתוכל להסיר כפה זו בלא לגלות את ראשה, ותבא לטלטל זאת ארבע אמות ברשות הרבים, וְכָל שֶׁכֵּן כַּבְלָא דְּעַבְדָּא – חותם של עבדות, שאסור לצאת בו. מביאה הגמרא שנחלקו אמוראים בדין זה, רַב אָמַר, משנתנו עוסקת בכִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר, שאסורה האשה לצאת בה, וכל שכן שאסור לצאת בחותם עבדות. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, כַּבְלָא דְּעַבְדָּא – בחותם עבדות אסרה משנתנו לצאת, אך בכיפה של צמר, מותר.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר – מסתבר לומר כדעת רב, שכוונת משנתנו ב'כבול' היא לכִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, יוֹצֵאת אִשָּׁה בַּכָּבוּל וּבְאִצְטְמָא לֶחָצֵר [ולהלן יבואר מה היא 'אצטמא']. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, רשאית האשה לצאת אֲפִילוּ בַּכָּבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, ומוסיפה הברייתא ומבארת את שיטתו של רבי שמעון, כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל תכשיט שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַשְּׂבָכָה, יוֹצְאִין בּוֹ בשבת לרשות הרבים, ואין חוששים שתסיר האשה את השבכה ברחוב, וְכָל תכשיט שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשְּׂבָכָה, ויכולה האשה להסירו בלי להסיר את השבכה, אֵין יוֹצְאִין בּוֹ, מחשש שתסירנו ותטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים, ולכך אין יוצאים בכבול. ועל כל פנים, מכך שתלה רבי שמעון את דין ה'כבול' בכך שהוא למעלה מן השבכה, מוכח שאין הכוונה לחותם של עבדות אלא הכוונה לכיפה של צמר, וכדעת רב. (לחצר אין לרשות הרבים לא. ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי).

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אַבָּהוּ, ש'כבול' האמור במשנתנו היינו כיפה של צמר, דְּתַנְיָא כְּוָותֵיהּ – שהרי שנינו בברייתא כדבריו, וכמו שהובא לעיל. מוסיף הרי"ף, וּפֵרוּשׁ 'כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר' היינו חוּטֵי דְּעָמְרָא דִּגְדִילָן וְעַבִידָן כִּי (הוצא) [הֵימְנָא] – חוטים של צמר הקלועים ועשויים כמו חגורה, וְרָחָב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, כשִׁיעוּר רוחב הצִּיץ, כִּדְאַמְרִינָן – כפי שמבואר במסכת חולין (קלח.), כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר הָיָה מֻנָּח בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעָלָיו היה הצִּיץ נָתוּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, לז) 'וְשַׂמְתָּ אוֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת', כלומר, שהיה פתיל התכלת רחב כרוחב הציץ, שתי אצבעות, ונתון משני צידי הציץ, ומקיף את ראשו. ואף 'כיפה של צמר' האמורה כאן היא חוטים של צמר קלועים ורחבים הניתנים בראש האשה לקישוט.

שנינו בברייתא לעיל ש'יוצאת אשה בכבול ובאיצטמא'. מבארת הגמרא, מַאי 'אִצְטְמָא', אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, 'בֵּי זִינֵי'. מבארת הגמרא, מַאי 'בֵּי זִינֵי', זהו 'כַּלְיָא פְּרוּחֵי' [-'מגרשת את הפורחים'], ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, מַטְלִית שֶׁתּוֹלִין בָּהּ מִינֵי צִבְעוֹנִין, כְּגוֹן גְּלוּפְקְרָא, שֶׁתּוֹלִין אוֹתָהּ לְכַלָּה כנגד פניה כדי לְכַלּוֹת [-לגרש] מִמֶּנָּה זְבוּב הפורח עליה, שֶׁאִם יַעֲמוֹד זְבוּב עַל פָּנֶיהָ מִתְבַּיֶּשֶׁת היא לְטָרְדוֹ – לסלקו, וּמִצְטַעֶרֶת בּוֹ, כְּגוֹן זֶה שתּוֹלִין לִבְהֵמָה [שאינה יכולה לגרש בעצמה את הזבובים מפניה]. וּלְפִיכָךְ מבואר בברייתא [שתובא להלן] שאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, ומותר לעשותו מצמר ופשתן, כיון דְּלָאו אָרִיג הִיא – שאינו ארוג, אלא תלויים בו חוטים חוטים של מיני צבעונים. וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בִּנְגָעִים, דְּלַאו שְׁתִי וָעֵרֶב הִיא – שהרי אינה ארוגה שתי וערב. וְאֵין יוֹצְאִין בָּהּ בשבת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לפי שֶׁאֵינָהּ תַּכְשִׁיט, והרי זה כמשאוי, ואסור לטלטל זאת ברשות הרבים.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאִצְטְמָא, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם איסור כִּלְאַיִם, וְאֵין מְטַמְּאִין (בה) בִּנְגָעִים כיון שֶּׁאֵין בָּהּ אריגה של שְׁתִי וָעֵרֶב, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כיון [שֶׁאֵינָהּ] תַּכְשִׁיט. מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ, אַף אֵין בָּהּ מִשּׁוּם איסור עֲטָרוֹת כַּלּוֹת, כלומר, שלאחר חורבן בית המקדש גזרו חכמים שלא תצא כלה בעטרה שבראשה, אמנם ב'איצטמא' זו שאינה עשויה לתכשיט, לא נוהג איסור זה.