מסכת שבת, פרק ו, שיעור 129

משנה

הַבָּנִים יוֹצְאִין בשבת בִּקְשָׁרִים, [ובגמרא יבואר מה הם 'קשרים' אלו], וּבְנֵי מְלָכִים יוצאים בְּזוּגִין – כמין פעמונים של זהב או כסף התלויים בבגדיהם לנוי [אך אינם משמיעים קול], מוסיפה המשנה, וְאף כָּל אָדָם רשאי לצאת בשבת בזוגין אלו, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה – בדבר הרגיל להיות, ואין דרך בני אדם לצאת בזוגין, מלבד בני מלכים.

גמרא

שנינו במשנה, הבנים יוצאים בקשרים. מבארת הגמרא, מַאי – מה הם אותם 'קְשָׁרִים', אָמַר אַבָּא מָרִי, אָמַר רַב נְחֶמְיָה בַּר בָּרוּךְ, אָמַר רַב אִידִי בַּר אַבִין, אָמַר רַב יְהוּדָה, קִשְׁרֵי פֻּאָה – מין זרעונים ששמם 'פואה', וקושרים אותם ותולים בצואר לרפואה. תמהה הגמרא, אם כן מַאי אִירְיָא – מדוע נקטה המשנה דין זה דווקא לגבי בָּנִים, הרי אֲפִילּוּ בָּנוֹת נַמִּי – גם כן רשאיות לצאת בקשר זה. ומַאי אִירְיָא קְטַנִּים, אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים נַמִּי. חוזרת בה הגמרא ומבארת באופן אחר, אֶלָּא מַאי 'קְשָׁרִים', כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר חִינְנָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, בֶּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עַל אָבִיו – ילד שאוהב את אביו יותר מידי, ואינו יכול להפרד ממנו, עושים לו סגולה זו, נוֹטֵל האב רְצוּעָה מִמִּנְעָל שֶׁל יָמִין של בנו, וְנוֹתֵן וְקוֹשֵׁר לוֹ לעצמו בִּשְׂמֹאלוֹ, ודבר זה מועיל להשקיט את געגועי הבן [ויש מפרשים שקושר בשמאלו של הבן רצועה ממנעל ימין של אביו, ולפי זה מדובר בקטן שהגיע לחינוך, ולכן הוצרכה המשנה להשמיע שמותר לו לצאת בקשרים אלו (עי' מאירי)].

הגמרא מביאה עתה רפואות נוספות המותרות בשבת: אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, סַחוֹפֵי כָּסָא אַטִּבּוּרָא בְּשַׁבָּת – להניח כוס חמה על הטבור בשבת, וזו רפואה למי שחש במעיו, שמניח כוס ששפכו ממנה מים חמים והיא מלאה הבל, והופך אותה על הטבור, ומחמת החום נמשך הבשר, והמעיים מתיישבות במקומם [כעין 'כוסות רוח'], שַׁפִּיר דָּמִי – מותר לעשות כן בשבת, ואף שגזרו חכמים איסור רפואה בשבת [כשאין סכנה בדבר] גזירה מפני שחיקת סממנים, ברפואה זו לא גזרו כיון שאינה נעשית כלל על ידי סממנים, ויש לאדם צער מחולי זה (רמב"ם).

וְאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אדם שהשתכר, מֻתָּר לָסוּךְ את כפות ידיו בשֶׁמֶן וּמֶלַח מעורבים יחד בְּשַׁבָּת, שדבר זה מועיל לפקחו, כיון שהשכרות אינה נחשבת מחלה, וממילא לא שייך בכך גזירת רפואה בשבת. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: כִּי הָא – כמנהג זה, דְּרַב הוּנָא כִּי הֲוָה אָתֵי מִבֵּי רַב – כשהיה בא מביתו של רב, שהיה רבו, וְכן רַב, כשהיה בא מִבֵּי רַבִּי חִיָּיא, שהיה רבו, וְרַבִּי חִיָּיא, כשהיה בא מִבֵּי רַבִּי – מביתו של רבי יהודה הנשיא, שהיה רבו, כִּי הֲווֹ מִיבַּסְּמִי – כשהיו חוזרים משם כשהם מבוסמים מיינם, ומחמת חשיבותם רצו לפקחם מיינם, הֲווֹ מַיְיתוּ מִלְחָא וּמִשְׁחָא – היו מביאים מלח ושמן מעורבים יחד, וְשַׁיְיפָא לְהוּ לְגַוַּיָּתָא דְּיַדַיְיהוּ – היו משפשפים בהם את כפות ידיהם, וּלְכַרְעַיְיהוּ – ואת כפות רגליהם, וְאָמְרֵי – והיו אומרים לחש זה, כִּי הֵיכִי דְּצָיֵיל הַאי מִשְׁחָא – כמו ששמן זה שאנו מושחים נעשה צלול מחום הגוף, נִצָּיֵיל חַמְרֵיהּ דִּפְלַנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא – כך יצטלל יינו של פלוני בן פלונית.

וְאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, מֻתָּר לֵיחָנֵק בַּשַּׁבָּת, כלומר, מי שנשמטה חוליא של מפרקת צוארו ונפלה לגרונו, היו פושטים את צווארו כדי לרפאותו, והיו עושים כן דרך תליה, ונראה כחניקה. ואף זה מותר כיון שאין זו רפואה הנעשית על ידי סממנים.

וְאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, לַפּוֹפֵי יָנוּקָא בְּשַׁבַּתָּא, שַׁפִּיר דָּמֵי – תינוק הנולד ואבריו רכים ושמוטים מחמת הלידה, מותר לכורכו בבגדים ובחגורה רחבה כדי ליישב ולחזק את אבריו.