מסכת שבת, פרק ו, שיעור 130

הגמרא מבארת עתה את דין יציאת אשה הרה באבן מיוחדת שיש בה סגולה שלא תפיל: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, יוֹצְאִין בְּאֶבֶן תְּקוּמָה בְּשַׁבָּת – מותר לאשה הרה לצאת עם אבן מיוחדת שיש בה סגולה שלא תפיל האשה. מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמְרוּ, אַף בְּמִשְׁקַל אֶבֶן תְּקוּמָה – מותרת לצאת אף בדבר ששקלוהו במאזניים כנגד אבן תקומה, ונמצא משקלו מכוון כנגדה, שאף באותו דבר יש סגולה זו. מוסיפה הברייתא, וְלֹא שֶׁהִפִּילָה – היתר זה אינו דווקא באשה שכבר הפילה בעבר, וחוששת שתפיל שוב, אֶלָּא אף באשה שמעולם לא הפילה, וחוששת עתה שֶׁמָּא תַּפִּיל. חידוש נוסף, וְלֹא שֶׁעִבְּרָה – לא רק אשה היודעת שהיא מעוברת רשאית לצאת בסגולה זו, אֶלָּא אף כשהיא מסופקת בדבר רשאית לצאת, שֶׁמָּא תִּתְעַבְּרָה וְתַפִּיל.

הגמרא מוסיפה פרט מסוים לגבי דברי רבי מאיר: אָמַר רַב יֵימַר בַּר שְׁלַמְיָה מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, מה שאמר רבי מאיר שאף דבר שנשקל במאזניים כנגד אבן תקומה יש בו סגולה זו, וְהוּא – ובתנאי דְּאִיכַּוֵּין וְתָקִיל (לרפואה ואמר שמואל שמעתי שמציל) ומבאר הרי"ף, [פֵּירוּשׁ, שֶׁמָצָא] האדם אֶבֶן מְכֻוֶּנֶת במשקלה בדיוק כנגד אבן תקומה, לֹא שֶׁפָּחֲתָה וְלֹא הוֹתִירָה מִמִּשְׁקָל אֶבֶן תְּקוּמָה כְּשֶׁנִּשְׁקְלָה נֶגְדָּהּ – ולא שהוצרך לפחות ממשקלה או להוסיף עליה כדי לכוונה כנגד אותה אבן תקומה.

פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שמותר לצאת אף באבן המכוונת כנגד אבן תקומה, והראיה לכך, מִדְּקָא מְתָרְצִינַן אַלִּיבֵּיהּ – מכך שביארה הגמרא את שיטתו ואמרה 'וְהוּא דְּאִיכַּוֵּין וְתָקִיל (לִרְפוּאָה)'. וְעוֹד, דְּאָמְרִינַן – שהרי אמרו בגמרא, (אָמַר) [בָּעִי] רַב אַשִׁי, מִשְׁקַל דְּמִשְׁקָל מַאי – מה דינה של אבן ששקלוה כנגד אותה אבן שנשקלה כנגד אבן תקומה, האם גם בה יש סגולה זו או לא. מִדְּקָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – ומכך שהסתפק רב אשי בדין 'מִשְׁקַל דְּמִשְׁקָל', מִכְּלָל דִּכְרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ – מוכח שהוא סובר שיש לפסוק הלכה כדברי רבי מאיר.

שנינו במשנה, 'וּבְנֵי מְלָכִים יוצאים בְּזוּגִין, וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה'. אוֹקְמַהּ – העמיד רָבָא דין זה, שאף כל אדם רשאי לצאת בזוגין ולא רק בני מלכים, בְּאָרִיג שֶׁבִּכְסוּתוֹ – באופן שהפעמונים הללו ארוגים בבגד, לְדִבְרֵי הַכֹּל – ובזה אין מי שחולק ואוסר, כיון שהפעמון הוא חלק מהבגד ממש [אבל באופן שאינם ארוגים בבגדו, תלוי הדבר במחלוקת רבי שמעון וחכמים, האם 'כל ישראל בני מלכים הם', ורשאים לצאת בדבר שאין דרך סתם אדם לצאת בו].

משנה

משנתנו מביאה דיני יציאה בדברים שונים שיש בהם משום רפואה: יוֹצְאִין – מותר לצאת בשבת לרשות הרבים בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל, וּבְמַסְמֵר הַצָּלוּב – מסמר הנלקח מעץ שתלו עליו אדם, מִשּׁוּם רְפוּאָה, ובגמרא יבואר לאילו דברים מועילות רפואות אלו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בְּיום חֹל אָסוּר להשתמש ברפואות אלו, מִשּׁוּם הליכה בדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, שהרי אלו מעשים ללא טעם, ומנהג הגויים הם.

גמרא

שנינו במשנה, 'יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל', מבארת הגמרא, דְּעָבְדֵי – שעושים רפואה זו לְשִׁיחְלָא, מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, רִפְיוֹן הַיָּרֵךְ – שיצאה רגלו ממקום חיבורה, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה (בכורות מ.) לגבי מומי הבכור, 'הַשָּׁחוּל וְהַכָּסוּל, אֵי זֶהוּ שָׁחוּל, כָּל שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ', ואף כאן לשון 'שיחלא' היינו שמיטת הרגל.

עוד שנינו במשנה, 'וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל', מבארת הגמרא, דְּעָבְדֵי לֵיהּ לְשֵׁינָתָא – שעושים רפואה זו לצורך שינה, ויש בה שתי סגולות שונות, דְּחַיָּא – שן של שועל חי, לְמַאן דְּנָאִים – תולים לאדם שישן הרבה. דְּמִתָּא – שן של שועל מת, לְמַאן דְּלָא נָאִים – תולים לאדם שאינו ישן, כדי שיישן.

עוד שנינו במשנה, 'וּבְמַסְמֵר הַצָּלוּב'. מבארת הגמרא, דְּעָבְדֵי – שעושים כן לְזִירְפָּא, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ זִירְפָּא, כְּמוֹ שִּׁירְפָּא, וְקוֹרִין בְּלָשׁוֹן עַרְבִי אַחְתַּרְקָן, והיינו נפיחות שנעשית בבשר מחמת מכה, וּמַסְמֵר הַצָּלוּב מַעֲמִידָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוֹסִיף להתנפח.