מסכת שבת, פרק ח, שיעור 140

משנה

הַמּוֹצִיא חֶבֶל, שיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן [-ידית] לְקֻפָּה. גֶּמִי, שיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי [-ידית לתליה] לְנַפָּה וְלִכְבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִיקַּח מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לְילד קָטָן, כלומר, לסמן עליו את גודל הרגל, כדי להראות לאומן שיכין לו נעל במידה זו. וּנְיָר, שיעורו כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו 'קֶשֶׁר שֶׁל מוֹכְסִין', והיינו שתי אותיות גדולות, וכפי שיבואר. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, חַיָּב [אדם העובר בנהר צריך לשלם מכס, אמנם כיון שהיו כמה מקומות הראויים לתשלום המכס, מי ששילם באחד המקומות היה מקבל חותם של שם המוכס על גבי נייר, כדי שישמש לו כהוכחה בפני המוכסים האחרים, שכבר שילם. ובאותו חותם היו כותבים שתי אותיות גדולות, וזהו הנקרא 'קשר מוכסים'].

נְיָר מָחוּק – שכבר השתמשו בו, ואינו ראוי לכתיבה, שיעורו גדול יותר, כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית – לכסות בו בקבוק שֶׁל פַּלְיָטוֹן – מין בושם.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הוּצִין – עלי לולבים, שיעורם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן [-ידית] לִכְפִיפָה מִצְרִית – מין סל העשוי מנצרים אלו. סִיב הגדל מסביב לדקל, אֲחֵרִים אוֹמְרִים, שיעורו כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי מַשְׁפֵּךְ קָטָן שֶׁל יַיִן, לסנן בו את היין. רְבָב – שמן או שומן, כְּדֵי לָשׁוּף תַּחַת אַסְפּוֹגִית קְטַנָּה – למרוח מעט תחת רקיק שנותנים בתנור, וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ של אותה 'אספוגית קטנה', כְּסֶלַע. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'אַסְפּוֹגִית', רָקִיק. כְּדִכְתִיב 'וּרְקִיקֵי מַצּוֹת', וּמְתַרְגְּמִינָן – ותרגם אונקלוס 'אַסְפּוֹגִין פַּטִּירִין'. ממשיכה הברייתא, מוֹכִין, שיעורם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כַּדּוּר קְטַנָּה. וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ, (עד) כֶּאֱגוֹז.

שנינו במשנה, נְיָר, שיעורו כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר שֶׁל מוֹכְסִין. תַּנָּא בברייתא, וְכַמָּה קֶשֶׁר שֶׁל מוֹכְסִין, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.

משנה

המוציא עוֹר, שאינו מעובד לכתיבה, שיעור חיובו הוא אם יש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ – נרתיק לקמיע. קְלַף, שמעובד לכתיבה, שיעור הוצאתו הוא כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' עד 'ובשעריך' [כיון שדמי הקלף יקרים, ואין דרך להשתמש בו לכתיבה מועטת, כמו 'קשר מוכסין' שהתבאר במשנה הקודמת לגבי הוצאת נייר, והכתיבה המועטת ביותר שבקלף היא פרשת שמע ישראל]. המוציא דְּיוֹ, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְתֹּב בו שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. המוציא כְּחוֹל, שצובעים בו את העין, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת, כיון שיש נשים צנועות ההולכות מעוטפות ואינן מגלות אלא עין אחת, וכוחלות אותה בלבד.

להבנת הדינים הבאים יש להקדים, שהדרך היא למלאות כלי בכסף חי [-כספית, שהיא מתכת נוזלית], ועושים בכלי נקב קטן כדי להוציא ממנו את הכסף החי, ותחילה עושים בכלי עצמו נקב גדול, ואת אותו נקב סותמים בזפת או גופרית, ובזפת או הגופרית עושים חור קטן. זֶפֶת וְגָפְרִית, שיעור הוצאתם הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ נֶקֶב קָטָן – כדי למלאות את הנקב הגדול שבכלי, לצורך עשיית נקב קטן בתוכו, כאמור. שיעור ההוצאה של שַׁעֲוָה, הוא כְּדֵי לִתֵּן אותה כסתימה עַל פִּי אותו נֶקֶב קָטָן.

גמרא

כהקדמה לדין האמור להלן, יש לבאר בקצרה את אופן עיבוד העור: לאחר שמפשיטים את הבהמה מעורה, חותכים אותו בעוביו לשני חלקים, האחד נקרא קלף, והשני נקרא דוכססטוס [ונחלקו הראשונים האם החלק החיצוני, שכלפי השיער, הוא הנקרא קלף, והפנימי, שכלפי הבשר, הוא הנקרא דוכסוסטוס, או להיפך]. אָמַר רַב, קְלָף, הֲרֵי הוּא כְּדוּכְסוּסְטוּס, מַה [-כשם ש]דּוּכְסוּסְטוּס כּוֹתְבִין עָלָיו מְזוּזָה, אַף קְלָף כּוֹתְבִין עָלָיו מְזוּזָה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שכותבים מזוזה בין על הקלף ובין על הדוכסוסטוס. וְאילו פרשיות של תְּפִלִּין, אֵין נִכְתָּבִים עַל הַדּוּכְסוּסְטוּס, אֶלָּא עַל הַקְּלָף בִּלְבַד. ודינים אלו הם הלכה למשה מסיני.